‏”הרגשתי לחץ עז להסתיר את רגשותיי”, מספר מייק בהיזכרו במות אביו. מבחינתו של מייק, הדחקת היגון נחשבה למעשה גברי. אלא שעם הזמן הוא עמד על טעותו. לכן כאשר איבד חברו של מייק את סבו, ידע מייק כיצד לנהוג. הוא אומר: ”לפני כמה שנים, הייתי בוודאי מניח יד על כתפו ואומר לו, ’תהיה גבר’. הפעם נגעתי בזרועו ואמרתי, ’אל תדחיק את רגשותיך. ההתמודדות תהיה קלה יותר. אם אתה רוצה שאלך, אלך. אם אתה רוצה שאשאר, אשאר. אבל אל תהסס להרגיש’”.‏

גם מריאן חשה שעליה להדחיק את רגשותיה לאחר מות בעלה. ”כל־כך רציתי לשמש דוגמה טובה לאחרים”, היא נזכרת, ”עד שמנעתי מעצמי רגשות טבעיים. לבסוף למדתי שהמאמץ להוות משענת לאחרים לא הועיל לי. ניתחתי את המצב ואמרתי לעצמי, ’אם את רוצה לבכות, תבכי. אל תנסי להיות חזקה מדי. הוציאי הכל החוצה’”.‏

מסיבה זו, מייק ומריאן ממליצים פה אחד: הרשה לעצמך להתאבל! והצדק עימם. מדוע? מפני שהאֵבל הוא פורקן רגשי הכרחי. פורקן הרגשות יסייע בהפגת הלחצים שבהם אתה נתון. הבעת רגשות טבעית המלוּוה בהבנה ובידע מדויק, תאפשר לך לראות את רגשותיך באור הנכון.‏

כמובן, כל אדם מביע את יגונו בדרכו שלו. וייתכן כי השוני בנסיבות, כגון מוות פתאומי לעומת מוות בעקבות מחלה ממושכת, מעורר תגובה רגשית שונה. אך דומה שעל דבר אחד אין עוררין: הדחקת הרגשות מזיקה פיסית ורגשית כאחד. מוטב לתת פורקן ליגון. כיצד? כתבי־הקודש משיאים כמה עצות מעשיות.‏

אחת הדרכים הטובות לתת פורקן ליגון היא לדבר. לאחר ששכל את כל עשרת ילדיו והוכה באסונות אחרים, אמר איוב: ”נקטה נפשי בחיי. אעזבה עלי [אתן חופש ל]שיחי. אדברה במר נפשי!” (‏איוב א’:2,‏ 18, 19;  י’:1‏) מאיוב נבצר לכלוא את יגונו. הוא נאלץ לשחררו ולכן ’דיבר’. ברוח דומה כתב המחזאי האנגלי שייקספיר במקבת: ‏”לכאב שים פה; העיצבון אשר לא ידבר ילחש ללב עמוס להישבר”.‏

לכן, השתפכות־נפש בפני ”רֵע” אמיתי, המקשיב באורך־רוח ובהזדהות, עשויה להקל (‏משלי י”ז:17‏). יהיה לך קל יותר להבין חוויות ורגשות ולהתמודד עימם אם תשוחח עליהם. ואם שותפך לשיחה הוא גם אדם אָבֵל שהתמודד יפה עם אובדנו, הרי שתוכל לדלות ממנו כמה עצות מעשיות. אֵם שכולה הסבירה מדוע כדאי לשוחח עם אדם שחווה אובדן דומה: ”חיזקה אותי מאוד הידיעה שמישהי שעברה אותו אסון, יצאה מזה ועדיין ממשיכה לנהל חיים נורמליים יחסית”.‏

ומה תעשה אם אתה נבוך מכדי לדבר על רגשותיך? לאחר מות שאול ויהונתן, חיבר דוד קינה טעונת רגש, שבה שפך את לבו. יצירה נוגה זו נכללה לבסוף במקרא בספר שמואל ב’ (‏שמואל ב’. א’:17–27;‏ דברי־הימים ב’. ל”ה:25‏). כדוד, יש המעדיפים להביע את רגשותיהם בכתב. אלמנה אחת סיפרה שנהגה להעלות על הכתב את רגשותיה, וכעבור ימים מספר היתה קוראת את שכתבה. כך הוקל לה.‏

הבעת רגשותיך, אם בדיבור ואם בכתב, תעזור לך לתת פורקן ליגונך. היא מסייעת גם ליישב אי־הבנות. אֵם שכולה אמרה: ”בעלי ואני שמענו על זוגות שהתגרשו אחרי ששכלו ילד. לא רצינו שזה יקרה לנו. לכן, בכל פעם שכעסנו וניסינו להאשים זה את זה, שוחחנו והגענו להבנה. אני חושבת שזה באמת קירב בינינו”. לפיכך, חשיפת רגשותיך תעזור לך להבין, שכל אדם מתאבל בצורה שונה — בקצב משלו ובדרכו הוא — וזאת חרף העובדה שמדובר באובדן זהה.‏

גם בכי מביא לידי פורקן. ”עת לבכות”, אומר המקרא (‏קהלת ג’:1,‏ 4‏). אין ספק שעת זו פוקדת אותנו במות אהובנו. הזלת דמעות צער היא חלק הכרחי מתהליך הריפוי.‏

אשה צעירה סיפרה כיצד חברה קרובה עזרה לה להתמודד עם מות אמה. היא נזכרת: ”חברה שלי תמיד עמדה לרשותי. היא בכתה איתי, שוחחה איתי. הרגשתי חופשית מאוד להיפתח בפניה וזה היה חשוב לי. הבכי לא הביך אותי”. (ראה רומים י”ב:15‏.) כמו־כן, הבכי אינו אמור לבייש אותך. כאמור, במקרא יש שפע דוגמאות של אנשי אמונה — ובהם ישוע המשיח — אשר לא היססו להזיל דמעות יגון, מבלי לבוא במבוכה  ‏(‏בראשית נ’:3;‏ שמואל ב’. א’:11, 12;‏ יוחנן י”א:33,‏ 35‏).‏

ייתכן שתקופה מסוימת יהיו רגשותיך בלתי־צפויים במידת־מה. הדמעות יֵרדו ללא התראה מוקדמת. אלמנה אחת נוכחה שקניות במרכול (דבר שנהגה לעשות עם בעלה) גרמו לה לבכות, במיוחד כשהושיטה יד, מתוך הרגל, לעבר מוצרי מזון שהיו אהובים על בעלה. הייה סבלן עם עצמך. אל תראה חובה לעצמך לחנוק את הדמעות. זכור, הן חלק טבעי והכרחי מתהליך האבֵלות.‏

כפי שצויין, יש הנתקפים רגשות־אשמה לאחר מות יקירם. אולי יש בזה כדי להסביר את היגון העמוק שחש יעקב הנאמן, משנמסר לו כי ”חיה רעה” טרפה את בנו יוסף. יעקב עצמו שלח את יוסף לשאול לשלום אחיו. לכן, קרוב לוודאי שיעקב נתמלא רגשות־אשמה וחשב, ’מדוע שלחתי את יוסף לבד? מדוע שלחתיו אל איזור שורץ חיות פרא?’ (‏בראשית ל”ז:33–35‏).‏

אפשר שאתה סבור, שהזנחה כלשהי מצדך תרמה למות יקירך. עצם ההכרה בעובדה שרגשות־אשמה — מוצדקים או לא — הם תגובת־אֵבל טבעית, יש בה כדי לעזור. להזכירך שוב, אינך חייב לשמור רגשות אלה לעצמך. אם תדבר על רגשות־האשמה, תחוש הקלה הנחוצה לך ביותר.‏

עם זאת עליך להבין, שאין זה משנה כמה אנו אוהבים אדם, לא נוכל להיות אדונים על חייו ולמנוע ש”עת ופגע” [מקרה בלתי צפוי] יקרו ליקירינו (‏קהלת ט’:11‏). יתרה מזו, אין ספק שמניעיך היו חיוביים. לדוגמה, האם העובדה שלא קבעת לו תור לרופא מוקדם יותר, מלמדת שזממת שיקירך  יחלה וימות? מובן שלא! לכן, האם אתה באמת אחראי למותו? לא.‏

אֵם אחת למדה להתמודד עם רגשות־האשמה שחשה לאחר שבתה נהרגה בתאונת־דרכים. היא מספרת: ”הרגשתי אשמה על כך ששלחתי אותה. אבל עם הזמן הבנתי שזה מגוחך. לא היה כל רע לשלוח אותה עם אביה לסידורים. פשוט קרתה תאונה איומה”.‏

ייתכן שתאמר, ’אבל יש כל־כך הרבה דברים שהלוואי שהייתי אומר או עושה’. אמת, אך מי מאיתנו יכול להעיד על עצמו שהוא האב המושלם, האם המושלמת או הילד המושלם? המקרא מזכיר לנו: ”כולנו מרבים להיכשל. מי שאינו נכשל בדיבור, איש מושלם הוא” (‏יעקב ג’:2;‏ רומים ה’:12‏). לכן השלם עם העובדה שאינך מושלם. מחשבות חוזרות ונשנות על ”אילו... ואילו...” לא ישנו דבר, אלא רק יעכבו את התאוששותך.‏

אם יש לך סיבות מוצדקות להסיק שאשמתך איננה דמיונית, אלא אמיתית, תן דעתך לגורם המרכזי להפגת רגשות־האשמה — סלחנותו של אלוהים. המקרא מבטיחנו לאמור: ”אם עוונות תשמור יה, אדני מי יעמוד? כי עימך הסליחה” (‏תהלים ק”ל:3, 4‏). אינך יכול להחזיר את גלגלי הזמן לאחור ולשנות מאומה. אך, אתה יכול להתחנן לאלוהים שיסלח לך על חטאי העבר. ואם אלוהים מוכן לפתוח דף חדש, האין זה מן הראוי שגם אתה תסלח לעצמך? (‏משלי כ”ח:13;‏ יוחנן א’. א’:9‏).‏

האם אתה כועס על הרופאים, על האחיות, על החברים או אפילו על המנוח? זכור שגם זו תגובה שכיחה לאובדן. ייתכן שכעסך הוא תופעת לוואי טבעית לכאבך. סופר אחד כתב: ”רק אם תהיה מודע לכעסך — לא תתן לו להכתיב את התנהגותך אלא תכיר בעובדת קיומו — רק אז תשתחרר מהשפעתו ההרסנית”.‏

ייתכן שיהיה למועיל לבטא את כעסך או לדבר עליו עם אחרים. כיצד? ודאי שלא בהתפרצויות משולחות־רסן. המקרא מזהיר, כי כעס ממושך יעמידך בסכנה (‏משלי י”ד:29, 30‏). אך אם תשוחח על כך עם ידיד מבין, אולי תמצא נחמה. יש שגילו כי פעילות גופנית נמרצת משככת את כעסם. (ראה גם אפסים ד’:25, 26‏.)‏

אף שחשוב להיות פתוח וכן בנוגע לרגשותיך, יש מקום לאזהרה. קיים הבדל גדול בין הבעת רגשותיך לבין הטחתם בזולת. אין טעם להאשים אחרים בכעסך ובתסכולך. לכן, הייה מודע לצורך לדבר על רגשותיך, אך לא בעוינות (‏משלי י”ח:21‏). כעת נדון בדרך הטובה ביותר להתמודד עם היגון.‏

המקרא מבטיחנו: ”קרוב יהוה לנשברי לב ואת דכאי־רוח יושיע” (‏תהלים ל”ד:19‏). אכן, קשר עם אלוהים יכול לעזור לך יותר מכל להתמודד עם מות יקירך. כיצד? כל העצות המעשיות שניתנו עד כה מושתתות על דבר־אלוהים, המקרא, או שהן ברוח  הכתוב בו. יישום העצות יסייע לך להתמודד.‏

יתרה מזו, אל תמעיט בערכה של התפילה. המקרא מפציר בנו: ”השלך על יהוה יהבך והוא יכלכלך” (‏תהלים נ”ה:23‏). אם חשיפת רגשותיך בפני ידיד קשוב עוזרת, כל שכן תעזור לך השתפכות־נפש בפני ”אלוהי כל נחמה”! (‏קורינתים ב’. א’:3‏).‏

אין להסיק מכך שהתפילה משפרת את הרגשתנו, ותו לא. ’שומע התפילה’ מבטיח לתת את רוח־הקודש למשרתיו, המבקשים זאת בכל לבם (‏תהלים ס”ה:3;‏ לוקס י”א:13‏). רוח־הקודש של אלוהים, כוחו הפעיל, מסוגלת להקנות לך ’כוח נשגב’ להחזיק מעמד יום־יום (‏קורינתים ב’. ד’:7‏). זכור: בכוחו של אלוהים לעזור למשרתיו הנאמנים לשאת כל בעיה.‏

אשה, ששכלה את בתה, נזכרת כיצד הכוח הטמון בתפילה עזר לה ולבעלה להחזיק מעמד. ”בבית, בשעות הלילה, כשהכאב היה קשה מנשוא, נהגנו להתפלל יחד בקול רם”, היא מספרת. ”בכל פעם שעשינו לראשונה משהו בלעדיה — כשהלכנו לאסיפה הראשונה, לכינוס הראשון — היינו מתפללים לאלוהים שיתן לנו כוח. כשקמנו בבוקר והמציאות טפחה על פנינו, התפללנו ליהוה וביקשנו את עזרתו. מסיבה כלשהי, היה לי קשה מאוד להיכנס הביתה לבד. לכן, בכל פעם שהגעתי הביתה לבד, הייתי מתפללת ליהוה ומתחננת אליו שיעזור לי לשמור על מעט שלווה”. אשה נאמנה זו מאמינה באמונה שלימה ובצדק שהתפילות שינו את המצב. גם אתה תיווכח שכמענה לתפילותיך החוזרות ונשנות, ’שלום אלוהים הנשגב מכל שכל ינצור את לבך ואת מחשבותיך’ (‏פיליפים ד’:6, 7;‏ רומים י”ב:12‏).‏

העזרה שמגיש אלוהים אכן משנה את המצב מן הקצה אל הקצה. השליח המשיחי פאולוס ציין, כי אלוהים ”מנחם אותנו בכל צרותינו באופן שנוכל לנחם את הלחוצים בכל צרה שהיא”. אמת, עזרתו של אלוהים אינה מעלימה את הכאב, אך בכוחה להפחית מעוצמתו. אין משמע הדבר שתחדל לבכות או שתשכח את יקירך. אבל תוכל להתאושש. וכשתעשה כן, מה שחווית יהפוך אותך לאדם מבין וסימפטי יותר לכשתעזור לאחרים להתמודד עם אבידה דומה (‏קורינתים ב’. א’:4‏).‏