פרק 4
”אנשים לא מלומדים ופשוטים”
השליחים מגלים אומץ לב וזוכים לברכת יהוה
מבוסס על מעשי השליחים ג׳:1 עד ה׳:11
1, 2. איזה נס חוללו פטרוס ויוחנן ליד שער המקדש?
שמש אחר הצהריים מאירה על ההמון. יהודים אדוקים ותלמידי המשיח ממלאים את מתחם בית המקדש. בקרוב תיערך ’התפילה’ (מה״ש ב׳:46; ג׳:1). a בין ההמונים אפשר למצוא את פטרוס ויוחנן שהולכים לעבר שער המקדש, המכונה ”השער היפה”. המקום שוקק חיים, מלא תנועה והומה. ליד השער יושב קבצן פיסח מלידה בן יותר מארבעים (מה״ש ג׳:2; ד׳:22).
2 הקבצן רואה שפטרוס ויוחנן מתקרבים ומבקש מהם נדבות. הם עוצרים והוא מסתכל עליהם בציפייה לקבל מהם כסף. פטרוס אומר לו: ”כסף וזהב אין לי, אבל את מה שיש לי אתן לך. בשם ישוע המשיח הנצרתי, התהלך!” תאר לעצמך כמה המום ההמון כשהוא צופה בפטרוס מחזיק בידו של הפיסח ועוזר לו לעמוד על רגליו בפעם הראשונה בחייו! (מה״ש ג׳:6, 7) האם אתה יכול לדמיין את האיש מביט מטה על רגליו שנרפאו ועושה את צעדיו הראשונים? אין פלא שהוא מתחיל לקפוץ, לדלג ולהלל את אלוהים בקול רם!
3. איזו מתנה נפלאה יכלו לקבל הפיסח שנרפא וההמון?
3 פטרוס ויוחנן נמצאים באכסדרת שלמה וההמון הנלהב רץ לעברם. בדיוק במקום שבו עמד ישוע ולימד, פטרוס מסביר להם על משמעות הנס שזה עתה קרה (יוח׳ י׳:23). הוא מציע להמון ולפיסח שנרפא מתנה שערכה יקר יותר מכסף או מזהב. לא מדובר רק באפשרות להירפא. נפתחת בפניהם האפשרות להתחרט, לזכות לסליחת חטאים ולהפוך לתלמידיו של ישוע המשיח, שאותו מינה יהוה להיות ”שר החיים” (מה״ש ג׳:15).
4. (א) איזה עימות התעורר לאחר נס הריפוי? (ב) על אילו שתי שאלות נשיב?
4 איזה יום בלתי נשכח! אדם אחד נרפא ויכול ללכת. לאלפים ניתנה האפשרות להירפא מבחינה רוחנית כדי שיוכלו להתהלך כיאות לפני אלוהים (קול׳ א׳:9, 10). בנוסף, אירועי היום הכינו את הקרקע לעימות בין תלמידיו הנאמנים של המשיח לבין אנשים רבי־השפעה, אשר ינסו למנוע מהם לקיים את הצו שנתן ישוע לבשר את מסר המלכות (מה״ש א׳:8). מה נוכל ללמוד מהשיטות שבהן השתמשו פטרוס ויוחנן, שכונו בפי אחרים ”אנשים לא מלומדים ופשוטים”, ומהגישה שלהם בשעה שדיברו אל ההמון? b (מה״ש ד׳:13) ואיך נוכל לחקות את האופן שבו הם ושאר התלמידים התמודדו עם התנגדות?
לא ”בזכות כוחנו” (מה״ש ג׳:11–26)
5. מה אנו לומדים מהאופן שבו פטרוס פנה אל ההמון?
5 פטרוס ויוחנן דיברו אל ההמון. הם ידעו שממש לא מזמן חלקם תבעו להוציא את ישוע להורג (מר׳ ט״ו:8–15; מה״ש ג׳:13–15). חשוב על האומץ שפטרוס גילה כאשר הכריז שהפיסח נרפא בשם ישוע, כלומר בכוחו וסמכותו. פטרוס לא ריכך את האמת, אלא גינה בצורה ישירה את ההמון על מעורבותו במות המשיח. ובכל זאת, פטרוס לא נטר טינה לאותם אנשים. הוא ידע שהם ’פעלו מתוך בורות’ (מה״ש ג׳:17). הוא פנה אליהם בתור אחיו והתמקד בהיבטים החיוביים של מסר המלכות. אם הם יתחרטו ויאמינו במשיח, יבואו עליהם ”עיתות רענון” מאת יהוה (מה״ש ג׳:19). גם אנחנו צריכים להיות אמיצים וישירים כשאנו מכריזים על משפטו הקרב של אלוהים. אך לעולם אל לנו להיות גסי רוח, נוקשים או שיפוטיים. במקום זאת, אנו רואים באנשים שאנו מבשרים להם אחינו הפוטנציאליים. ובדיוק כמו פטרוס, אנו מתמקדים בהיבטים החיוביים של מסר המלכות.
6. איך פטרוס ויוחנן גילו ענווה?
6 השליחים היו אנשים ענווים. הם לא לקחו את הקרדיט על הנס שחוללו. פטרוס אמר להמון: ”מדוע אתם נועצים בנו מבטים כאילו בזכות כוחנו או מסירותנו לאלוהים גרמנו לו להתהלך?” (מה״ש ג׳:12) פטרוס והשליחים האחרים ידעו שכל דבר טוב שהם השיגו בשירותם היה בזכות כוחו של אלוהים ולא בזכות כוחם. ולכן הם הפנו בענווה את כל ההלל ליהוה ולישוע.
7, 8. (א) איזו מתנה נוכל להציע לאנשים? (ב) איך מתגשמת כיום הנבואה על העיתות שבהן ”יושב הכול לתיקונו”?
7 גם אנחנו צריכים לגלות ענווה כשאנו מכריזים את בשורת המלכות. יש להודות שרוח אלוהים לא מעניקה למשיחיים כיום את הכוח לחולל ניסי ריפוי. אבל ביכולתנו לעזור לאנשים לטפח אמונה באלוהים ובמשיח ולקבל את אותה מתנה שפטרוס הציע — האפשרות לזכות לסליחת חטאים ולרענון מיהוה. מדי שנה מאות אלפי אנשים נענים להצעה זו והופכים לתלמידיו הטבולים של המשיח.
8 אכן, אנו חיים בתקופה שאותה כינה פטרוס העת שבה ”יושב הכול לתיקונו”. מלכות אלוהים החלה לשלוט בשמיים ב־1914 ובכך הגשימה את הנבואות שעליהן ”דיבר אלוהים בפי נביאיו הקדושים אשר מקדם” (מה״ש ג׳:21; תהל׳ ק״י:1–3; דנ׳ ד׳:16, 17). זמן קצר לאחר מכן, המשיח החל להשגיח על מלאכת השיקום הרוחנית בכדור הארץ. כתוצאה מכך, מיליונים נכנסו לגן עדן רוחני והפכו להיות נתיניה של מלכות אלוהים. הם פשטו את האישיות הישנה והנשחתת ולבשו ”את האישיות החדשה, אשר נבראה בהתאם לרצון אלוהים” (אפ׳ ד׳:22–24). כפי שהיה במקרה של ריפוי הקבצן הפיסח, שינוי מדהים זה מתבצע בזכות רוח אלוהים, ולא בזכות מאמציהם של בני אדם. בדומה לפטרוס עלינו לגלות אומץ ולהשתמש בדבר־אלוהים ביעילות כדי ללמד אחרים. בכל פעם שאנחנו עוזרים לאנשים להפוך לתלמידיו של המשיח אנו עושים זאת בכוחו של אלוהים, לא בכוחנו אנו.
”איננו יכולים להפסיק לדבר” (מה״ש ד׳:1–22)
9–11. (א) כיצד המנהיגים היהודים הגיבו למסר של פטרוס ויוחנן? (ב) מה השליחים היו נחושים לעשות?
9 נאומו של פטרוס והדילוגים והצעקות של הפיסח שנרפא יצרו המולה רבה. בתגובה לכך, מפקד משמר בית המקדש, שהיה אחראי על הביטחון באזור המקדש, והכוהנים הראשיים הגיעו מהר כדי לבדוק את העניין. אותם גברים היו ככל הנראה מכת הצדוקים, כת עשירה בעלת כוח פוליטי רב שפעלה כדי לשמור על יחסי שלום עם השלטון הרומי. הצדוקים דחו את התורה שבעל־פה שהפרושים כל כך אהבו, ולעגו לאמונה בתחיית המתים. c הם התמלאו כעס כשגילו שפטרוס ויוחנן נמצאים במקדש ומלמדים באומץ שישוע הוקם לתחייה!
10 המתנגדים הזועמים השליכו את פטרוס ויוחנן לכלא, ולמוחרת הביאו אותם אל הסנהדרין. מנקודת מבטם של המנהיגים היהודים שראו את עצמם כנעלים, פטרוס ויוחנן היו ”אנשים לא מלומדים ופשוטים” ולכן לא הייתה להם זכות ללמד במקדש. אומנם הם לא למדו באף מוסד דתי ידוע, אבל הם דיברו בביטחון ובשכנוע רב וזה גרם לבית הדין לתהות לגביהם. מדוע פטרוס ויוחנן היו כה משכנעים? סיבה אחת היא ”שבעבר הם היו עם ישוע” (מה״ש ד׳:13). אדונם לימד אותם כבעל סמכות ולא כפי שלימדו סופריהם (מתי ז׳:28, 29).
11 בית הדין הורה לשליחים להפסיק לבשר. בחברה היהודית לפסיקות בית הדין היה משקל רב. שבועות ספורים לפני כן, כשישוע עמד למשפט בפני אותם חברי בית דין, הם הכריזו: ”בן מוות הוא” (מתי כ״ו:59–66). אך פטרוס ויוחנן לא פחדו. כשעמדו מול אותם אנשים עשירים, משכילים ורבי־השפעה, פטרוס ויוחנן הכריזו ללא פחד ובכבוד רב: ”אם ראוי בעיני אלוהים להקשיב לכם ולא לאלוהים, שפטו בעצמכם. אשר לנו, איננו יכולים להפסיק לדבר על מה שראינו ושמענו” (מה״ש ד׳:19, 20).
12. איך נוכל להיות משוכנעים ואמיצים יותר?
12 האם אתה מסוגל לגלות את אותו אומץ? כיצד אתה מרגיש כשיש לך אפשרות לבשר לאנשים עשירים, משכילים ורבי־השפעה בסביבתך? מה אם בני משפחה או עמיתים לעבודה לועגים לך על אמונתך? האם אתה מפחד? אם כן, אתה יכול להתגבר על הרגשות האלה. כשישוע היה על הארץ, הוא לימד את השליחים להגן על אמונתם בביטחון ובכבוד (מתי י׳:11–18). לאחר תחייתו, ישוע הבטיח לתלמידיו שהוא ימשיך להיות איתם ”כל הימים עד אחרית הסדר העולמי” (מתי כ״ח:20). בהכוונתו, ”העבד הנאמן והנבון” מלמד אותנו איך להגן על אמונתנו (מתי כ״ד:45–47; פט״א ג׳:15). אנחנו מקבלים את ההדרכה הזו באסיפות, כמו אסיפת אורח חיינו ושירותנו המשיחיים; וגם דרך פרסומים המבוססים על המקרא, כמו המדור ”תשובות לשאלות מקראיות” המופיע באתר jw.org. האם אתה משתמש היטב באמצעים האלה? אם תעשה זאת, תהיה משוכנע יותר באמיתות המקרא ואומץ ליבך יגבר. ובדומה לשליחים, לא תיתן לשום דבר לעצור בעדך מלדבר על האמיתות הרוחניות הנפלאות שראית ושמעת.
אל תיתן לשום דבר לעצור בעדך מלדבר על האמיתות הרוחניות הנפלאות שלמדת
הם ”נשאו קולם... לאלוהים” (מה״ש ד׳:23–31)
13, 14. מה עלינו לעשות אם אנו מתמודדים עם התנגדות, ומדוע?
13 מייד לאחר שחרורם מהמעצר, פטרוס ויוחנן נפגשו עם שאר הקהילה. יחד הם ”נשאו קולם... לאלוהים” וביקשו אומץ כדי להמשיך לבשר (מה״ש ד׳:24). פטרוס ידע מניסיונו האישי שכאשר אנו מנסים לעשות את רצון אלוהים, איננו יכולים להישען על כוחנו. רק שבועות ספורים לפני כן הוא הפגין ביטחון עצמי מופרז ואמר לישוע: ”גם אם כולם ייכשלו בגלל מה שיקרה לך, אני לעולם לא אכשל!” אך כפי שישוע חזה, פטרוס נכנע במהירות לפחד מפני אנשים והתכחש לחברו ומורו. אבל פטרוס למד מטעותו (מתי כ״ו:33, 34, 69–75).
14 נחישות לבדה אינה מספיקה אם ברצונך להמשיך לציית לצו להעיד על המשיח. כשמתנגדים מנסים לגרום לך להפר את אמונתך או לעצור בעדך מלבשר, חקה את דוגמתם של פטרוס ויוחנן. התפלל ליהוה שיחזק אותך. בקש את תמיכת הקהילה. ספר לזקני הקהילה ולאחים מנוסים אחרים על הקשיים שאיתם אתה מתמודד. הידיעה שאחרים מתפללים למענך יכולה לתת לך הרבה כוח (אפ׳ ו׳:18; יעקב ה׳:16).
15. מה יכול לעודד את מי שהפסיקו בעבר לבשר לזמן מה?
15 אם נכנעת פעם ללחצים והפסקת לבשר לזמן מה, התעודד. זכור, לאחר מותו של ישוע כל השליחים הפסיקו לבשר לזמן מסוים, אך עד מהרה הם חזרו להיות פעילים (מתי כ״ו:56; כ״ח:10, 16–20). אל תיתן לטעויות העבר לייאש אותך. במקום זאת, השתמש בלקחים שלמדת כדי לחזק אחרים.
16, 17. מה נוכל ללמוד מתפילתם של תלמידי המשיח שהיו בירושלים?
16 על מה עלינו להתפלל כשבעלי סמכות רודפים אותנו? שים לב שהתלמידים לא ביקשו מיהוה שיחסוך מהם את הניסיונות. הם זכרו היטב את מה שאמר ישוע: ”אם רדפו אותי ירדפו גם אתכם” (יוח׳ ט״ו:20). לכן אותם תלמידים נאמנים ביקשו מיהוה: ”שמע את איומיהם” של המתנגדים (מה״ש ד׳:29). התלמידים ראו את התמונה הגדולה בבירור והבינו שהרדיפות נגדם היו למעשה התגשמות של נבואות. ישוע לימד אותם להתפלל שרצון אלוהים ’ייעשה בארץ’ והם ידעו שזה אכן יקרה, לא משנה מה שליטי אנוש ינסו לטעון (מתי ו׳:9, 10).
17 כדי לעשות את רצון אלוהים, התלמידים התפללו ליהוה: ”תן לעבדיך להמשיך לומר את דברך במלוא אומץ הלב”. מה הייתה תגובתו המיידית של יהוה? הכתוב מוסר: ”הזדעזע המקום שבו התאספו, וכולם התמלאו ברוח הקודש והכריזו את דבר אלוהים באומץ לב” (מה״ש ד׳:29–31). דבר לא יכול לעצור את אלוהים מלהגשים את רצונו (יש׳ נ״ה:11). אין זה משנה כמה הסיכויים קלושים וכמה חזקים אויבינו, אם נישא קולנו לאלוהים בתפילה נוכל להיות בטוחים שהוא יעניק לנו את הכוח להמשיך להכריז את דברו באומץ.
חייבים דין וחשבון ”לא לבני אדם... כי אם לאלוהים” (מה״ש ד׳:32 עד ה׳:11)
18. מה עשו חברי הקהילה בירושלים זה למען זה?
18 עד מהרה הקהילה החדשה בירושלים גדלה ומנתה למעלה מ־000,5 איש. d התלמידים באו מרקעים שונים ולמרות זאת היו ”לב אחד ונפש אחת”. הם היו מאוחדים לגמרי באותה דעה ובאותו קו חשיבה (מה״ש ד׳:32; קור״א א׳:10). התלמידים עשו יותר מרק להתפלל ליהוה שיברך את מאמציהם. הם תמכו זה בזה מבחינה רוחנית, וכשהתעורר הצורך גם מבחינה חומרית (יוח״א ג׳:16–18). לדוגמה, התלמיד יוסף, אשר השליחים כינו בר־נבא, מכר את חלקת האדמה שהייתה בבעלותו ותרם ללא שמץ של אנוכיות את כל כספי המכירה. הוא עשה כן כדי לעזור לתלמידים החדשים שהגיעו מארצות רחוקות להישאר בירושלים לתקופה ממושכת יותר וללמוד על אמונתם החדשה.
19. למה יהוה המית את חנניה ושפירה?
19 חנניה ואשתו שפירה גם מכרו נכס ונתנו את הכסף לשליחים. הם העמידו פנים שהם תרמו את כל סכום המכירה אבל לקחו לעצמם ”בסתר חלק מן הכסף” (מה״ש ה׳:2). יהוה המית אותם משום שהם נתנו מתוך מניע מרושע והטעו את האחרים, ולא בגלל שהסכום שנתנו היה נמוך מדי. למעשה הם ’שיקרו לא לבני אדם, כי אם לאלוהים’ (מה״ש ה׳:4). כמו הצבועים שישוע גינה, לחנניה ושפירה היה יותר חשוב שאנשים יהללו אותם מאשר שאלוהים יהיה מרוצה מהם (מתי ו׳:1–3).
20. מה למדנו באשר לנתינה ליהוה?
20 בתקופת השליחים, התלמידים הנאמנים בירושלים היו מאוד נדיבים. כיום מיליוני עדי־יהוה מגלים גם הם רוח של נדיבות ותורמים מרצונם כדי לתמוך בפעילות הבישור הכלל־עולמית. אף אחד לא מכריח אותנו לתת מזמננו או מכספנו כדי לתמוך בפעילות זו. יהוה לא רוצה שנשרת אותו בחוסר רצון או מתוך כפייה (קור״ב ט׳:7). אבל כשאנחנו כן נותנים, יהוה מתעניין במניע שלנו ולא בסכום (מר׳ י״ב:41–44). לעולם לא נרצה להיות כמו חנניה ושפירה ולשרת את אלוהים מתוך אינטרס אישי או כדי שיהללו אותנו. להיפך, בדומה לפטרוס, יוחנן ובר־נבא, אנחנו רוצים ששירותנו ליהוה תמיד יהיה מתוך אהבה אמיתית לאלוהים ולרע (מתי כ״ב:37–40).
a התפילות בבית המקדש נערכו בבוקר ולפנות ערב, השעות שבהן הקריבו קורבנות. הקורבנות שהוקרבו ”בשעה התשיעית” למעשה הוקרבו בערך בשלוש אחר הצהריים.
b ראה התיבות ” פטרוס — מדייג לשליח נמרץ”, ו” יוחנן — התלמיד האהוב על ישוע”.
c ראה התיבה ” הכוהן הגדול והכוהנים הראשיים”.
d נראה שבשנת 33 לספירה היו בירושלים בערך 000,6 פרושים ואפילו מספר קטן יותר של צדוקים. וזו אולי סיבה נוספת לכך ששתי הקבוצות הרגישו מאוימות יותר ויותר מתורתו של ישוע.
