יהוה שופך את חמתו על הגויים
פרק עשרים ושבעה
יהוה שופך את חמתו על הגויים
1, 2. (א) איזה ביטחון יש לנו בכל הקשור לנקמתו של יהוה? (ב) למה נועד הנקם של יהוה?
יהוה אלוהים אינו מאריך אפו רק למשרתיו הנאמנים. הוא מאריך אפו גם לאויביו כשהדבר עולה בקנה אחד עם מטרתו (פטרוס א׳. ג׳:19, 20; פטרוס ב׳. ג׳:15). אפשר שמתנגדיו אינם מעריכים את סבלנותו. אולי הם מסיקים בטעות שהוא אינו מסוגל לפעול נגדם או שאינו מעוניין לעשות כן. עם זאת, מן הכתוב בישעיהו ל״ד עולה שאויביו תמיד נדרשים בסופו של דבר למסור לו דין וחשבון על מעשיהם (צפניה ג׳:8). לזמן־מה הרשה יהוה לאדומים ולעמים אחרים להתנגד לעמו, ולא התערב. אך הוא יעד יום לשלם להם כמעשיהם (דברים ל״ב:35). והוא הדין לגבי העולם המרושע שמסרב להיכנע לריבונותו. במועד שקבע, ינקום יהוה בכל מרכיביו של עולם זה.
2 הנקם של יהוה נועד בראש ובראשונה להוכיח שיהוה הוא הריבון ולפאר את שמו (תהלים פ״ג:14–19). הגמול שיתן למשרתיו יטהר את שמם, יוכיח שהם נציגיו האמיתיים ויציל אותם ממצבים לא רצויים. כמו כן, נקמתו של יהוה תמיד עולה בקנה אחד עם הצדק (תהלים נ״ח:11, 12).
עמים, הקשיבו!
3. מה מזמין יהוה באמצעות ישעיהו את העמים לעשות?
3 בטרם ישלם יהוה לאדום כמעשיה, הוא מזמין באמצעות ישעיהו את כל העמים: ”קירבו גויים לשמוע, ולאומים הקשיבו. תשמע הארץ ומלואה, תבל וכל צאצאיה” (ישעיהו ל״ד:1). שוב ושוב יוצא הנביא חוצץ נגד אומות מושחתות, ואילו כעת הוא עומד לסכם את הודעות הגינוי שמוסר להן אלוהים. האם יש לאזהרות אלה משמעות כלשהי בימינו?
4. (א) מה נקראים העמים לעשות לפי ישעיהו ל״ד:1? (ב) האם משפטו של יהוה נגד העמים מוכיח שהוא אל אכזר? (ראה מסגרת בעמוד 363.)
4 אכן כן. יש מחלוקת בין ריבון היקום ובין כל יסודותיו של הסדר הנוכחי המרושע. על כן נקראים גם ה”לאומים” וגם ה”ארץ” להטות אוזן להכרזה המקראית המושמעת בעולם כולו מטעם יהוה. בלשון דומה לכתוב בתהלים כ״ד:1 אומר ישעיהו כי הכרזה זו תכסה ארץ ומלואה. נבואתו מתגשמת בימינו כאשר עדי־יהוה מבשרים ”עד קצה הארץ” (מעשי השליחים א׳:8). אלא שהעמים לא מקשיבים. הם מקלים ראש באזהרה מפני קִצם הקרב, מה שכמובן לא ימנע מיהוה לקיים את דברו.
5, 6. (א) על מה דורש אלוהים דין וחשבון מן העמים? (ב) באיזה מובן ”נָמַסּוּ הרים מדמם”?
5 הנבואה מתארת כעת את העתיד הקודר הצפוי לעמים הרשעים, בניגוד גמור לתקווה הנפלאה הפרושה לפני עם אלוהים, ומתוארת בהמשך (ישעיהו ל״ה:1–10). הנביא מציין: ”כי קֶצֶף ליהוה על כל הגויים וחימה על כל צבאם. החרימם, נתנם לטבח. וחלליהם יֻשְלָכו; ופגריהם יעלה בָאְשָם, ונָמַסּוּ הרים מדמם” (ישעיהו ל״ד:2, 3).
6 אשמת הדמים הרובצת על העמים ראויה לתשומת לב. אשמת הדמים הכבדה מכל רובצת בימינו על עמי הנצרות. הם שפכו לארץ נהרות של דם אדם בשתי מלחמות העולם ובהרבה מלחמות וסכסוכים קטנים יותר. ומי ידרוש מהם בצדק את הדין על אשמת דמים כבדה זו? הבורא, מקור החיים, הוא ולא אחר (תהלים ל״ו:10). תורת יהוה ציינה את הכלל: ”ונתתה נפש תחת נפש” (שמות כ״א:23–25; בראשית ט׳:4–6). על־פי כלל זה ישפוך יהוה את דם העמים עד שיכחידם. האוויר יימלא בצחנת גוויותיהם שלא נקברו. איזה מוות מבזה! (ירמיהו כ״ה:33) הדם שיידרש כדי לשלם על שפיכות הדמים יהיה כה רב, שימיס כביכול את ההרים (צפניה א׳:17). הרים מסמלים לעתים במקרא ממשלות. ומכאן שלאחר שהצבאות יושמדו לחלוטין, יחזו העמים בנפילת ממשלותיהם (דניאל ב׳:35, 44, 45; ההתגלות י״ז:9).
7. מה הם ה”שמים”, ומהו ”צבא השמים”?
7 ישעיהו שוב משתמש בדימויים מלאי חיים ואומר: ”וְנָמַקּוּ כל צבא השמים. ונגולו כספר השמים; וכל צבאם יבול כנבול עלה מגפן וכנובלת מתאנה” (ישעיהו ל״ד:4). הביטוי ”כל צבא השמים” אינו מתייחס לכוכבים ולכוכבי־הלכת הממשיים. בפסוקים 5 ו־6 מסופר על חרב המוכתמת בדמם של מי ש”בשמים”, ופירושו של דבר שהשמים מסמלים דבר כלשהו השייך לתחום הארצי (קורינתים א׳. ט״ו:50). בשל מעמדן הרם של רשויות השלטון הן מדומות לשמים המושלים על החברה האנושית עלי אדמות (רומים י״ג:1–4). מכאן ש”צבא השמים” מסמל את כלל הצבאות של ממשלות האדם.
8. באיזה מובן יהיו השמים הסמליים כ”ספר”, ומה יקרה ל”צבאם”?
8 ”צבא” זה ’יימק’ ויירקב כדבר נשחת (תהלים ק״ב:27; ישעיהו נ״א:6). השמים התלויים מעלינו נראים בעין בלתי מזוינת כמגילת ספר עתיקה, הכתובה על־פי־רוב בצידה הפנימי. כאשר מסיים הקורא להזין עיניו ולקרוא את הכתוב בפנים המגילה, הוא גולל אותה ומניחהּ במקומה. באופן דומה ’ייגולו השמים כספר’, כלומר יוסרו ממשלות האדם. דברי הימים שלהן יבואו אל קִצם במלחמת הר מגידון. ”צבאם” המרשים יבול כעלה הנושר מן הגפן וכתאנה ”נובלת” הנופלת מעץ התאנה. הם יהיו נחלת העבר. (השווה ההתגלות ו׳:12–14.)
יום שילומים
9. (א) מהו מוצאה של אדום, ואילו יחסים התפתחו בין ישראל ואדום? (ב) מה גוזר יהוה על אדום?
9 כעת מתמקדת הנבואה באומה מימי ישעיהו — אדום. האדומים הם מצאצאי עשיו (אדום) אשר מכר את הבכורה לאחיו התאום, יעקב, תמורת לחם ונזיד עדשים (בראשית כ״ה:24–34). הבכורה עברה ליעקב, ועל כך שטם אותו עשיו אחיו. כעבור שנים היו העמים אדום וישראל לאויבים, אף־על־פי שמוצאם באחים תאומים. העוינות שגילתה אדום כלפי עם אלוהים היא שתביא עליה את חרון אף יהוה, אשר אומר: ”כי רִוְּתָה בשמים חרבי. הנה על אדום תרד, ועל עם חרמי [העם שהשמדתי] למשפט. חרב ליהוה מלאה דם, הודַּשְנָה מֵחֵלֶב, מדם כרים [איילים צעירים] ועתודים [תיישים], מחלב כִּלְיוֹת אֵילים. כי זֶבח ליהוה בְּבָצְרָה וטבח גדול בארץ אדום” (ישעיהו ל״ד:5, 6).
10. (א) את מי ישפיל יהוה כאשר יריק חרבו ”בשמים”? (ב) איזו גישה מגלה אדום כאשר בבל מתקיפה את יהודה?
10 ארץ אדום גבוהה והררית (ירמיהו מ״ט:16; עובדיה 8, 9, 19, 21). אך גם יתרונותיה הטבעיים לא יוכלו להיות לה לעזר כשיריק יהוה את חרב משפטו ”בשמים” ויפיל את שליטי אדום ממרום כיסאם. אדום חמושה ביותר, וצבאותיה צועדים באזורים הרריים כדי להגן על ארצם. אך אדום החזקה אינה מושיטה ליהודה כל עזרה כאשר מתקיפים אותה צבאות בבל. להיפך, אדום ששה ושמחה לראות בנפילת ממלכת יהודה, ואף מעודדת את כובשיה (תהלים קל״ז:7). היא אפילו רודפת אחר תושבי יהודה הנמלטים על נפשם, ומסגירה אותם לידי הבבלים (עובדיה 11–14). האדומים זוממים להשתלט על אדמת ישראל הנטושה, ומדברים בהתנשאות נגד יהוה (יחזקאל ל״ה:10–15).
11. כיצד ישלם יהוה לאדומים על בוגדנותם?
11 התנהגות האדומים כלל אינה יאה לקרובי־משפחה. האם יעלים ממנה יהוה עין? לא, להיפך. הוא חוזה לאדום: ”וירדו רְאֵמִים [שוורי בר] עימם, ופרים עם אבירים; וריוותה ארצם מדם, ועפרם מֵחֵלֶב ידושן” (ישעיהו ל״ד:7). יהוה מדמה את נכבדי אדום ופשוטי העם לשוורי בר ולפרים, לאיילים צעירים ולתיישים. האדומים שפכו דם רב, וכעת נגזר על ארצם לטבול בדמם הם, דם שתשפוך ”חרב” יהוה.
12. (א) באמצעות מי יעניש יהוה את אדום? (ב) מה חוזה הנביא עובדיה לאדום?
12 אלוהים מתכוון להעניש את אדום על מה שעשתה בזדון נגד ארגונו הארצי הקרוי ציון. הנבואה מציינת: ”כי יום נקם ליהוה, שנת שילומים לריב ציון” (ישעיהו ל״ד:8). לא חלף זמן רב מאז חורבן ירושלים ב־607 לפה״ס, ויהוה החל לשלם לאדום כגמולה באמצעות נבוכדנאצר מלך בבל (ירמיהו כ״ה:15–17, 21). מאומה לא יציל את האדומים כשיותקפו בידי צבאות בבל. זוהי ”שנת שילומים” להרי אדום. יהוה חזה בפי עובדיה הנביא: ”מֵחֲמס אָחִיךָ, יעקב, תכסך בושה, ונכרַתָּ לעולם... כאשר עשית, ייעשה לָךְ. גמולך ישוב בראשך” (עובדיה 10, 15; יחזקאל כ״ה:12–14).
עתידה הקודר של הנצרות
13. מי היא אדום בת זמננו, ומניין לנו?
13 בימינו קיים ארגון אשר עברו דומה לעברה של אדום. איזה ארגון? ובכן, מי היה בימינו ראש המשמיצים והרודפים את משרתי יהוה? האם לא הנצרות, ובעיקר כמורתה? הנצרות רוממה עצמה ונסקה לגבהים של הר בכל הקשור לענייני העולם. היא תובעת לה מעמד רם בסדר העולמי הקיים, וזרמיה השונים מהווים חלק עיקרי של בבל הגדולה. אך יהוה יעד לאדום בת זמננו ”שנת שילומים”, בה ישלם לה על התנהגותה הנפשעת והמזעזעת נגד עמו ועדיו.
14, 15. (א) מה יקרה גם לארץ אדום וגם לנצרות? (ב) מה פירושם ומה אין פירושם של הזפת הבוערת והעשן שלעולם יעלה?
14 לכן, כאשר נבחן את המשך נבואתו של ישעיהו, נחשוב נא גם על אדום הקדומה וגם על הנצרות. ”ונהפכו נחליה לזפת, וַעֲפָרָהּ לגופרית והיתה ארצה לזפת בוערה. לילה ויומם לא תכבה, לעולם יעלה עשנה” (ישעיהו ל״ד:9, 10). אדמת אדום כה צחיחה, שהעפר בה הופך כביכול לגופרית ובנחליה זורמת זפת במקום מים. ואז מציתים את החומרים הדליקים האלה! (השווה ההתגלות י״ז:16.)
15 יש שרואים באזכור של אש, זפת וגופרית עדות לקיומה של אש גיהינום. אלא שאדום אינה מושלכת לאש של איזה גיהינום מיתולוגי ובוערת שם לנצח נצחים. היא פשוט מושמדת, נעלמת מן הזירה העולמית כאילו אוכְּלה לחלוטין באש וגופרית. הנבואה מצביעה גם על התוצאה הסופית שהיא ”תוהו ו...בוהו... אפס”, ולא עינויי נצח (ישעיהו ל״ד:11, 12). כדי להמחיש זאת בצורה חיה נאמר שעשן שריפתה ”לעולם יעלה”. כאשר בית נשרף עד היסוד, עשן ממשיך להיתמר מן האפר שלו עוד זמן־מה לאחר ששככו הלהבות, עדות לכל רואיו שהתחוללה שם שריפה. היות שהמשיחיים מפיקים כיום לקחים מהשמדת אדום, במובן מסוים עשנה של אדום הבוערת ממשיך לעלות.
16, 17. איזה מצב ישרור באדום, וכמה זמן תהיה שרויה במצב זה?
16 נבואת ישעיהו חוזה שחיות בר יתפסו את מקום האדומים, מה שמרמז על החורבן הקרֵב. ”מדור לדור תֶּחֱרָב, לנצח נצחים אין עובר בה. וירשוה קאת וקיפוד, וינשוף ועורב ישכנו בה; ונטה עליה קו תוהו ואבני בוהו. חוריה [אציליה] — ואין שָם מלוכה יקרָאו, וכל שריה יהיו אפס. ועלתה ארמנותיה סירים [קוצים], קִמּוֹש וחוח במבצריה; והיתה נווה תנים, חציר לִבְנות יענה. ופגשו ציים [טורפי המדבר] את איים [בעלי החיים המייללים], ושעיר על רעהו יקרא. אך, שם הרגיעה לילית [תחמס] ומצאה לה מנוח. שמה קיננה [עשתה לה קן] קִפּוֹז [מין נחש] וַתְּמַלֵּט [תטיל ביצים]” (ישעיהו ל״ד:10–15). a
17 אדום נתרוקנה מיושביה. היא היתה לשממה ושכנו בה רק חיות בר, עופות ונחשים. לפי פסוק 10, הארץ תישאר צחיחה ”לנצח נצחים”. היא לא תשוב ותיבנה (עובדיה 18).
התגשמות ודאית של דבר יהוה
18, 19. מהו ”ספר יהוה”, ומה צפוי לנצרות לפי הכתוב בספר זה?
18 איזה עתיד עגום צפוי אפוא למקבילתה של אדום בימינו — לנצרות! היא הוכיחה שהיא אויבת מושבעת של יהוה אלוהים, ושהיא רודפת ברשעות את עדיו. ואין כל ספק שיהוה יקיים את דברו, שכן כל אימת שמשווים בין הנבואה ובין ההתגשמות, השתיים חופפות בדומה לחיות המדבר באדום שלכל ’אשה רעותה’. ישעיהו פונה למי שילמד בעתיד נבואת מקרא זו, ואומר: ”דירשו מעל ספר יהוה וּקְרָאוּ [בקול]: אחת מֵהֵנָּה לא נעדרה; אשה רעותה לא פָקָדוּ, כי פי [יהוה] הוא ציווה, ורוחו הוא קִבְּצָן. והוא הפיל להן גורל, וידו חִלְּקַתָּה להם בקו. עד עולם יירשוה, לדור ודור ישכנו בה” (ישעיהו ל״ד:16–17).
19 השמדתה הקרבה של הנצרות נחזתה ב”ספר יהוה”. ב”ספר יהוה” מפורט החשבון שצריך יהוה ליישב עם אויביו המושבעים ועם מדכאי עמו עזי המצח. הדברים שנכתבו על אדום הקדומה התקיימו, ומכאן מתחזק ביטחוננו שאותה נבואה תתקיים גם באדום בת זמננו, הלא היא הנצרות. ה”קו”, כלומר קו־פעולתו של יהוה, הוא שערב לכך שארגון גוסס מבחינה רוחנית זה יהפוך לשממה.
20. איזה דבר שקרה לאדום הקדומה צפוי גם לנצרות?
20 הנצרות עושה כל שביכולתה כדי לפייס את ידידיה הפוליטיים, אך לשווא. לפי ההתגלות פרקים י״ז ו־י״ח, יהוה האל הכל־יכול יתן בלבם לפעול נגד בבל הגדולה, לרבות הנצרות. כך תטוהר הארץ כולה מן המשיחיות המזויפת. עתיד הנצרות יהיה קודר כמצב המתואר בישעיהו ל״ד. היא כבר לא תהיה קיימת כשתתחולל המערכה המכרעת — ”מלחמת היום הגדול אשר לאלוהי צבאות” (ההתגלות ט״ז:14). הנצרות תימחה מעל פני האדמה ”לנצח נצחים” בדיוק כמו אדום הקדומה.
[הערת שוליים]
a נבואה זו התקיימה בימי מלאכי (מלאכי א׳:3). מלאכי מספר כי האדומים קיוו להתיישב מחדש בארצם (מלאכי א׳:4). אך הדבר לא היה לרצון יהוה, וכעבור שנים עַם אחר — הנבטים — הם שהתנחלו בארץ אדום.
[שאלות לימוד]
[תיבה בעמוד 363]
אל זועם?
רבים שקראו את הכתוב בישעיהו ל״ד:2–7, קיבלו את הרושם שלפי התיאור התנכ”י יהוה הוא אל אכזר וזועם. האומנם כזה הוא?
לא. נכון שלעתים נותן אלוהים ביטוי לזעמו, אך בכל מקרה שכזה זעמו מוצדק. כעסו תמיד מבוסס על עיקרון, ולעולם לא על רגש חסר־שליטה. זאת ועוד, אלוהים זועם משום שהוא שומר על זכותו כבורא לדרוש מסירות בלעדית מברואיו, ומשום שהוא דבֵק תמיד באמת. אהבת הצדק ואהבתו כלפי עושי הצדקה ממתנות את הכעס שלו. בכל עניין, אין דבר הנסתר מעיני יהוה, והוא מכיר כל מצב בשלמותו, על כל היבטיו וצדדיו (עברים ד׳:13). יהוה רואה ללבב. כאשר הוא מבחין בחטא, הוא רואה באיזו מידה הוא נבע מבורות, חוסר זהירות או זדון, ופועל ללא משוא פנים (דברים י׳:17, 18; שמואל א׳. ט״ז:7; מעשי השליחים י׳:34, 35).
עם זאת, יהוה אלוהים ”ארך אפיים ורב חסד” (שמות ל״ד:6). הוא מרחם על יראיו המשתדלים לפעול בצדקה, שכן האל הכל־יכול יודע כי האדם ירש אי־שלימות ולכן הוא חס עליו. בימינו מרחם יהוה על־יסוד קורבנו של ישוע (תהלים ק״ג:13, 14). בעיתוי הנכון משיב יהוה אפו מאנשים המודים בחטאם, מתחרטים ומשרתים אותו בלב ובנפש (ישעיהו י״ב:1). עקרונית, יהוה אינו אל זועם אלא אל מאושר. הוא אינו רחוק מאיתנו אלא קרוב, ומעוניין ביחסי שלום ושלווה עם הקרבים אליו כרצוי בעיניו (טימותיאוס א׳. א׳:11, ע״ח). הדבר עומד בניגוד גמור לאכזריות וחוסר הרחמים המיוחסים לאלי הכזב של עובדי האלילים, תכונות הנראות גם בפסליהם ותמונותיהם של אלים אלה.
[מפה בעמוד 362]
(לתרשים מעומד, ראה המהדורה המודפסת)
הים הגדול
דמשק
צידון
צור
ישראל
דן
ים כנרת
נהר הירדן
מגידו
רמות־גלעד
שומרון
פלשת
יהודה
ירושלים
לִבְנָה
לכיש
באר־שבע
קדש ברנע
ים המלח
עמון
רבה
מואב
קיר־חֲרֶשֶׂת
אדום
בצרה
תימן
[תמונות בעמוד 359]
האדמה טובלת בדם ששפכה הנצרות
[תמונה בעמוד 360]
”ונגולו כספר השמים”
