”לכו נא וניווכחה”
פרק שלישי
”לכו נא וניווכחה”
1, 2. למי השווה יהוה את מנהיגי יהודה וירושלים ואת יושביהן, ומדוע יש מקום להשוואה?
יושבי ירושלים, ששמעו את הגינוי שבישעיהו א׳:1–9, חשים אולי צורך להצטדק. הם רוצים בוודאי להתגאות בקורבנות הרבים שהם מקריבים ליהוה. אך מדבריו הנחרצים של יהוה בפסוקים 10 עד 15 עולה שאין מקום להצטדקות שכזו. הוא אומר: ”שימעו דבר יהוה קציני סדום. האזינו תורת אלוהינו, עם עמורה” (ישעיהו א׳:10).
2 אנשי סדום ועמורה לא הושמדו רק בגלל סטיותיהם המיניות, אלא גם בגלל יהירותם וקשי לבבם (בראשית י״ח:20, 21; י״ט:4, 5, 23–25; יחזקאל ט״ז:49, 50). מאזיניו של ישעיהו בוודאי נדהמים למשמע ההשוואה בינם ובין יושבי ערים ארורות אלה. a אך יהוה מציג אותם במערומיהם, וישעיהו אינו מרכך את תוכן הודעת אלוהים כדי ’לשעשע את אוזניהם’ (טימותיאוס ב׳. ד׳:3).
3. לְמה התכוון יהוה באומרו ”שבעתי” מזבחי העם, ומדוע הוא חש כך?
3 שים לב מה חושב יהוה על עמו, העובדים אותו כדי לצאת ידי חובה. ”’למה לי רוב זבחיכם?’ יאמר יהוה. ’שבעתי עולות אילים וחלב מריאים; ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי’” (ישעיהו א׳:11). הם שכחו שיהוה אינו תלוי בקורבנות שלהם (תהלים נ׳:8–13). הוא אינו זקוק למאומה מבני האדם. לכן אם הם סבורים שהם עושים לו טובה כשהם מקריבים לו קורבנות בחצי לב, טעות בידם. יהוה משתמש במטבע לשון חריף. הביטוי ”שבעתי” פירושו ”די לי”, ”קצה נפשי”. האם חשת פעם שאתה כל־כך שבע, שאפילו מראהו של אוכל מגעיל אותך? כך חש יהוה לגבי זבחיהם — הם הגעילו אותו!
4. כיצד מראה ישעיהו א׳:12 שאין כל ערך לביקורי העם במקדש שבירושלים?
4 יהוה אומר: ”כי תבואו לרָאות פניי, מי ביקש זאת מידכם, רמוס חצריי?” (ישעיהו א׳:12) אך, יהוה עצמו דרש בתורה מעמו ’לראות פניו’ ולעלות למקדשו שבירושלים, לא כן? (שמות ל״ד:23, 24) כן, אך הם עלו לירושלים רק כדי לצאת ידי חובה, כדי לקיים את המוטל עליהם בעבודת אלוהים הטהורה, ולא מתוך מניעים טהורים. בעיני יהוה לא היה כל ערך לביקוריהם הרבים בבית המקדש, הם רק ’רמסו את חצרותיו’, שחקו את הרצפה.
5. מה הם כמה ממנהגי הפולחן של אנשי יהודה, ומדוע הם היו על יהוה ”לטורח”?
5 אין פלא שיהוה נוקט לשון חריפה יותר! ”לא תוסיפו הביא מנחת שווא. קטורת — תועבה היא לי. חודש ושבת, קרוא מקרא — לא אוכל אוון ועצרה. חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי. היו עלי לטורח; נלאיתי נשוא” (ישעיהו א׳:13, 14). מנחות, קטורת, שבתות ומועדים — כולם היו חלק מתורת ישראל. בתורה היו גם הוראות לגבי ציון ראשי חודשים, ובהדרגה התפתחו מנהגים יפים באשר לשמירתם (במדבר י׳:10; כ״ח:11). ראש חודש נחשב ליום שבתון. לא נהגו לעבוד בו אלא להתאסף כדי ללמוד מפי הנביאים והכוהנים (מלכים ב׳. ד׳:23; יחזקאל מ״ו:3; עמוס ח׳:5). לא היה כל פסול בשמירת המועדים, הבעיה היתה שקיימו אותם רק למראית עין. העם גם לא הסתפק בכך, אלא עם הזמן פנה ל”אוון”, החל לקיים מנהגים ספיריטיסטיים במקביל לתורה. b משום כך, עבודתם את יהוה היתה עליו ”לטורח”.
6. באיזה מובן ’נלאה’ יהוה מעמו?
6 אבל איך יכול יהוה לחוש ’נלאה’, אם ”רוב אונים” לו, ו”לא ייעף ולא ייגע”? (ישעיהו מ׳:26, 28) יהוה נוקט כאן שפה חיה כדי לעזור לנו להבין את תחושתו. האם קרה לך שנשאת משא כבד כל כך הרבה זמן, עד כי היית מותש לגמרי והשתוקקת להיפטר ממנו בהקדם האפשרי? כך חש יהוה לגבי הצביעות שבה עמו עובד אותו.
7. מדוע אטם יהוה אוזנו משמוע את תפילות עמו?
7 כעת עובר יהוה לדבר על החלק האינטימי והאישי ביותר שבעבודת אלוהים. ”ובפָרִשְׂכם כפיכם, אעלים עיניי מכם. גם כי תרבו תפילה, אינני שומע; ידיכם דמים מלֵאו” (ישעיהו א׳:15). פרישת כפיים היא תנועה המעידה על תחינה. אך אין לה כל משמעות בעיני יהוה. כי ידי עמו מלאות דם. הארץ מלאה אלימות וחמס החלשים נעשקים כל העת. לכן כאשר מתפללים העושקים האנוכיים ליהוה ומבקשים את ברכתו, תפילתם היא תועבה בעיניו, ואין פלא שהוא אומר: ”אינני שומע”!
8. איזו טעות עושה כיום הנצרות, וכיצד גם משיחיים נופלים באותו פח?
8 גם כיום אין הנצרות זוכה לחסד אלוהים אף־על־פי שהיא חוזרת ללא הרף על תפילות ריקות מתוכן ומחוללת ”נפלאות” דתיות (מתי ז׳:21–23). חשוב מאוד להיזהר שלא ליפול באותו פח. קורה שמשיחי מידרדר, חוטא חטאים חמורים וסבור שאם יסתיר את חטאיו ויגביר את פעילותו המשיחית בקהילה, יהיו מעשיו הטובים שקולים כנגד חטאיו. אך מעשים הנעשים כדי לצאת ידי חובה אינם נושאים חן בעיני יהוה. לחולי רוחני יש רק מרפא אחד, ואותו מציינים הפסוקים הבאים בישעיהו.
המרפא לחולי רוחני
9, 10. מה חשיבות הטוהר בעבודת יהוה?
9 יהוה הוא אל רחמן, ולכן הוא עובר לנימת דיבור לבבית ורכה יותר. ”רחצו, היזכו, הסירו רוע מעלליכם מנגד עיניי, חידלו הָרֵעַ. לימדו היטב, דירשו משפט, אשרו חמוֹץ, שיפטו יתום, ריבו אלמנה” (ישעיהו א׳:16, 17). יש כאן סדרה של תשע מצוות. ארבע הראשונות הן מצוות ’סור מרע’, משום שכרוכה בהן הסרת החטא, ואילו חמש האחרות הן מצוות ’עשה טוב’, מעשים שבעקבותיהם יזכה העם לברכת יהוה.
10 מאז ומעולם היה לרחצה ולטיהור מקום חשוב בעבודת אלוהים הטהורה (שמות י״ט:10, 11; ל׳:20; קורינתים ב׳. ז׳:1). אך יהוה אינו מסתפק בטיהור חיצוני, הוא רוצה שעובדיו יטהרו את לבבם. הטוהר הרוחני והמוסרי הוא החשוב, ועל כך מדבר יהוה. שתי המצוות הראשונות שבפסוק 16 אינן אותה הגברת בשינוי אדרת. אחד הבלשנים של השפה העברית מציין כי הראשונה, ”רחצו”, עניינה בטיהור הראשוני, ואילו השנייה, ”היזכו”, עניינה בשמירה מאומצת על הטוהר.
11. מה יש לעשות כדי לגבור על החטא, ומה אין לעשות?
11 לא ניתן להסתיר מיהוה דבר (איוב ל״ד:22; משלי ט״ו:3; עברים ד׳:13). על כן לצַו ”הסירו רוע מעלליכם מנגד עיניי” יכולה להיות רק משמעות אחת ויחידה — חידלו מן הרע. פירושו של דבר שאין לנסות לכסות על חטאים חמורים, משום שהניסיון להסתיר חטא הוא חטא כשלעצמו. משלי כ״ח:13 מזהיר: ”מכסה פשעיו לא יצליח, ומודה ועוזב ירוחם”.
12. (א) מדוע חשוב ’ללמוד להיטיב’? (ב) כיצד יכולים במיוחד זקני־הקהילה לקיים את המצוות ”דירשו משפט” ו”אשרו חמוֹץ”?
12 ניתן ללמוד רבות ממצוות ’עשה טוב’ שבפסוק 17 בפרק א׳ בישעיהו. שים לב שאין יהוה מסתפק במילים ”עשו טוב”, אלא אומר ”לימדו היטב [להיטיב]”. כדי להבין מה טוב בעיני אלוהים ולרצות לעשות את הטוב, יש ללמוד את דברו. זאת ועוד, יהוה אינו אומר ”שיפטו” אלא ”דירשו משפט”. גם זקני־קהילה מנוסים צריכים לערוך מחקר מעמיק בדבר־אלוהים כדי למצוא את דרך הטיפול הנכונה במקרים שיפוטיים מורכבים. גם עליהם מוטלת האחריות ’לאשר חמוֹץ’, כלומר ליישר את אורחות החמסן והעושק, כדברי יהוה. הוראות אלה חשובות לרועים המשיחיים בימינו שמטרתם להגן על העדר מפני ”זאבים עזים” (מעשי השליחים כ׳:28–30).
13. כיצד נוכל לקיים את המצוות הקשורות ביתומים ובאלמנות?
13 שתי המצוות האחרונות נוגעות לעובדי אלוהים החלשים יותר — ליתומים ולאלמנות. העולם מזדרז לנצל אנשים כאלה, אך אסור שכך יהיה בעם אלוהים. זקני־קהילה אוהבים הם ’שופטים’, כלומר עושים את משפטם של היתומים והיתומות בקהילה. הם מגינים עליהם מפני עולם הרוצה לנצל אותם ולהשחיתם. הם גם ’רבים’ את ריב האלמנה, משתדלים למענה. אין ספק שכל המשיחיים רוצים להיות מקור מפלט, נחמה וצדק לנזקקים שבקרבנו, שהרי הם יקרים בעיני יהוה (מיכה ו׳:8; יעקב א׳:27).
14. מהו המסר החיובי שבישעיהו א׳:16, 17?
14 בעזרת תשע מצוות אלה העביר יהוה מסר חיובי וחד־משמעי. לפעמים סבורים החוטאים שאין בכוחם לעשות את הישר, והדבר מרפה את ידיהם. אך טעות בידם. יהוה יודע — ורוצה שגם אנחנו נדע — שבעזרתו יכול כל חוטא לסור מדרכו הרעה, לחזור בו ולעשות את הטוב.
בקשה רחמנית וצודקת
15. כיצד יש המבינים שלא כהלכה את המילים ”לכו נא וניווכחה”, אך מהי המשמעות הנכונה?
15 נימת הדיבור של יהוה מתרככת ונמלאת רחמים. ”’לכו נא וניווכחה’, יאמר יהוה, ’אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו; אם יאדימו כתולע, כצמר יהיו’” (ישעיהו א׳:18). הרעיון שמנסה יהוה להעביר בהזמנה שבפסוק היפה הזה, פעמים רבות אינו מובן כהלכה. יש המסבירים, למשל, שבמילים ”לכו נא וניווכחה” אומר יהוה ’הבה נתדיין’, כאילו על שני הצדדים להתווכח ביניהם, לטעון אחד כנגד השני, כדי להגיע להסכמה. אך לא כך הוא. אין על מה להתווכח עם יהוה ואין במה להאשימו, כל שכן במקרה של עם סורר וצבוע זה (דברים ל״ב:4, 5). הפסוק אינו מדבר על התדיינות שבה שני צדדים שווים משמיעים את טענותיהם, אלא בכינוס בית־דין שבו ייעשה משפט צדק. יהוה כביכול קורא לישראל לבוא ולהישפט על־ידו.
16, 17. מניין לנו שיהוה מוכן לסלוח גם על חטאים חמורים?
16 זה נשמע די מפחיד, אך אין שופט רחום וחנון יותר מיהוה. אין סלחן ממנו (תהלים פ״ו:5). רק הוא יכול לטהר את חטאי ישראל האדומים כ’שני’ ו’להלבין אותם כשלג’. אין מאמץ אנושי, אין מעשה, אין קורבן ואין תפילה היכולים להסיר את כתם החטא. רק סליחת יהוה יכולה לרחוץ אדם מחטאו. אלוהים סולח בתנאים שלו, ואחד התנאים הוא חרטה כנה הנובעת מעומק לב.
17 זו אמת כה חשובה, שיהוה חוזר עליה שנית בשפה פיוטית. הוא אומר שחטאים אדומים ”כתולע” ילבינו כצמר חדש, לבן וצח, צמר שלא נצבע. הוא רוצה שנדע שהוא סולח לגמרי, גם על החמוּרים שבחטאים, כל עוד הוא מבחין בחרטה כנה. מי שמתקשה להאמין שגם חטאיו יכולים להיסלח, ייטיב לעשות אם יבחן את דוגמת מנשה. שנים רבות חטא מנשה חטאים נוראים. אך הוא חזר בתשובה ונסלח לו (דברי הימים ב׳. ל״ג:9–16). יהוה חפץ שהכל ידעו, גם מי שחטאיהם חמורים, שאף פעם לא מאוחר ’להיווכח’, ליישר את אורחותינו בעיניו.
18. אילו ברירות מציב יהוה לעמו הסורר?
18 יהוה מזכיר לעמו שניצבות בפניהם שתי ברירות: ”אם תֹּאבו ושמעתם, טוּב הארץ תאכלו. ואם תמאנו ומריתם, חרב תאֻכְּלו; כי פי יהוה דיבר” (ישעיהו א׳:19, 20). יהוה מבליט כאן גישות שונות ומשתמש בלשון חיה כדי להבהיר את הרעיון. הבחירה העומדת בפני יהודה היא איכלו או תאוכלו. אם יגלו נכונות לשמוע בקול יהוה — יאכלו משפע תנובת הארץ. אך אם ידבקו בדרכם הסוררת — יאוכלו בחרב אויביהם. לא יעלה על הדעת שמישהו יעדיף למות בחרב אויביו על פני רחמיו וסליחתו המרובה של אל סלחן. למרות זאת, בכך בחרה ירושלים, ועל זאת מצביעים הפסוקים הבאים בישעיהו.
קינה על עיר אהובה
19, 20. (א) כיצד מבטא יהוה את הבגידה שהוא חש? (ב) באיזה מובן ’הלין בירושלים צדק’?
19 בישעיהו א׳:21–23 נגלית לעינינו מלוא רשעתה של ירושלים דאז. ישעיהו פותח בהשראת אלוהים בשיר קינה: ”איכה היתה לזונה קריה נאמנה! מְלֵאֲתִי משפט, צדק ילין בה, ועתה מרצחים” (ישעיהו א׳:21).
20 איך נפלה העיר ירושלים! בעבר היתה אשה נאמנה, ועתה היא זונה! היש תיאור טוב מזה לבגידה ולאכזבה שחש יהוה? ומתי ’הלין בה צדק’? ובכן, עוד לפני ימי ישראל, בימי אברהם, נקראה העיר שלם. שלט בה איש שהיה מלך וכהן ושמו מלכי־צדק, שפירושו ”מלך צדק”, שם שבוודאי הלם אותו (עברים ז׳:2; בראשית י״ד:18–20). כעבור כאלף שנה, בימי מלכות דוד ושלמה, היתה ירושלים בשיאה. ’צדק הלין בה’ במיוחד כשהתהלכו מלכיה בדרכי יהוה והיו מופת לעם. אך בימי ישעיהו, היתה התקופה ההיא בגדר זיכרון רחוק.
21, 22. מה מסמלים הסיגים והמשקה המהול, ומדוע הולם תיאור זה את מנהיגי יהודה?
21 נראה היה שחלק גדול מן הבעיה נעוץ במנהיגי העם. ישעיהו מקונן: ”כספך היה לסיגים [פסולת]. סָבאך מהול במים. שרייך סוררים וחברי גנבים. כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים. יתום לא ישפוטו; וריב אלמנה לא יבוא אליהם” (ישעיהו א׳:22, 23). שני התיאורים החיים הללו באים בזה אחר זה ומכינים את הקורא להמשך. בבית המלאכה, מוציא הצורף את הסיגים מן הכסף המותך ומשליך אותם. שרי ישראל ושופטיו משולים במקרה זה לסיגים ולא לכסף. יש להשליכם. אין להם כל שימוש, כמו משקה משכר שנמהל במים ואיבד את טעמו, ולא נותר אלא לשפוך אותו.
22 מפסוק 23 אנו מבינים מדוע ראויים המנהיגים לתיאור זה. תורת משה רוממה את עם אלוהים והבדילה אותו משאר העמים. זאת עשתה, בין היתר, באמצעות החוקים להגנת היתומים והאלמנות (שמות כ״ב:21–23). אך בימי ישעיהו לא היה ליתום שום סיכוי להצליח במשפט. האלמנה לא יכלה להביא ריבה לפני שופט, כל שכן לזכות לעזרתו. השופטים והשרים היו עסוקים מדי. הם היו טרודים בדאגה לאינטרסים שלהם — לקחת שוחד, לרדוף אחר מתנות, לשתף פעולה עם הגנבים ואפילו להגן על פושעים ולהניח לקורבנותיהם לסבול. ואם לא די בכך, הם היו ”סוררים”, דבקו בעיקשות ברשעתם. מצב עגום ביותר!
יהוה צורף את עמו
23. אילו רגשות חש יהוה, לדבריו, כלפי אויביו?
23 יהוה לא יסבול לעד את ניצול הסמכות לרעה. ישעיהו אומר: ”לכן נאום האדון יהוה צבאות, אביר ישראל: ’הוי! אנחם מצריי, ואנקמה מאויביי’” (ישעיהו א׳:24). יהוה מכונה כאן בשלושה תארים, מה שמדגיש את אדנותו החוקית ואת כוחו העצום. הקריאה ”הוי!” מסמלת כנראה את העובדה שבצערו של יהוה מעורבת כעת נחישות דעתו לכלות בעם את זעמו, ובצדק.
24. איזו צריפה מכין יהוה לעמו?
24 העם של יהוה, עמו שלו, נעשה לו לאויב. הם בהחלט ראויים לנקמתו. יהוה ’יינחם’, כלומר ייפטר מהם. האם משתמע מכך שיהוה ימחה מעל פני האדמה את העם שבחר לשמו? לא. הוא אומר: ”ואשיבה ידי עלייך, ואצרוף כבור סיגייך, ואסירה כל בדילייך” (ישעיהו א׳:25). יהוה מסביר זאת באמצעות משל שדן בתהליך הצריפה. בימי קדם נהגו הצורפים להוסיף למתכות בורית (תמיסת אלקלי) כדי להפריד ביתר קלות את הסיגים מן המתכת היקרה. כך יעשה גם יהוה. אין הוא רואה בבני העם רשעים גמורים, ולכן ’ייסרם למשפט’, כלומר במידה הראויה. הוא יסיר מהם רק את ה’בדילים’, את הפסולת — את העיקשים, המאוסים שמסרבים ללמוד ולהישמע לו c (ירמיהו מ״ו:28). לישעיהו זו בהחלט זכות לכתוב היסטוריה מראש.
25. (א) כיצד צרף יהוה את עמו ב־607 לפה״ס? (ב) מתי בעת החדשה צרף יהוה את עמו?
25 יהוה באמת צרף את עמו. הוא הסיר מהם את הסיגים — את מנהיגיהם המושחתים וסוררים אחרים. ב־607 לפה״ס, שנים רבות אחרי מות ישעיהו, הוחרבה ירושלים ויושביה נלקחו בבלה לגלות בת 70 שנה. במובנים מסוימים יש הקבלה בין מאורע זה ובין מה שעשה יהוה שנים רבות לאחר מכן. נבואת מלאכי ג׳:1–5 שנכתבה שנים רבות אחרי גלות בבל, מצביעה על צריפה נוספת שתתרחש בבוא יהוה אלוהים אל מקדשו הרוחני בלוויית ”מלאך הברית”, ישוע המשיח. הדבר התרחש כנראה בתום מלחמת העולם הראשונה. יהוה צרף את כל הטוענים להיות משיחיים, והפריד בין האמיתיים ובין המדומים. ומה אירע בעקבות זאת?
26–28. (א) כיצד התגשם לראשונה הכתוב בישעיהו א׳:26? (ב) כיצד מתגשמת נבואה זו בימינו? (ג) כיצד עשויה נבואה זו להועיל לזקני־הקהילה כיום?
26 יהוה משיב: ”ואשיבה שופטייך כבראשונה, ויועצייך כבתחילה אחרי כן ייקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה. ציון במשפט תיפדה, ושָביה בצדקה” (ישעיהו א׳:26, 27). נבואה זו התגשמה לראשונה בירושלים הקדומה. לאחר ששבו הגולים לעירם האהובה ב־537 לפה״ס, שוב היו השופטים והיועצים נאמנים כבראשונה. חגי וזכריה הנביאים, יהושע הכהן, עזרא הסופר וזרובבל המושל הדריכו את שבי ציון הנאמנים להתהלך בדרכי אלוהים. אם כי במאה ה־20 היתה לנבואה התגשמות חשובה אף יותר.
27 ב־1919 נסתיימה תקופת המבחן של עם יהוה בעת החדשה. הם שוחררו מן השעבוד הרוחני לבבל הגדולה, המעצמה העולמית של דתות הכזב, ואז התברר ההבדל בין השארית המשוחה הנאמנה ובין כמורת הנצרות הכופרת. שוב בירך אלוהים את עמו, ’והשיב את השופטים והיועצים כבראשונה’. הוא הפקיד על בני עמו גברים נאמנים, שיִיעצו להם לפי דבר־אלוהים ולא לפי מסורות אדם. כיום משתייכים אלפי נאמנים אלה גם ל’עדר הקטן’ ההולך וקטֵן וגם למיליוני ’הצאן האחרות’ המצטרפים אל העדר הקטן (לוקס י״ב:32; יוחנן י׳:16; ישעיהו ל״ב:1, 2; ס׳:17; ס״א:3, 4).
28 ברור לזקני־הקהילה שכדי לשמור על הטוהר המוסרי והרוחני של הקהילה ולתקן את החוטאים, עליהם לשמש מדי פעם כ’שופטים’. הם משתדלים מאוד לעשות הכל בדרכו של אלוהים ולחקות את משפטו הרחום והמאוזן. אך בדרך כלל הם משמשים כ’יועצים’. אין פירושו של דבר שהם משתררים או רודים. להיפך, הם עושים כל מאמץ שלא להותיר רושם שהם ’רודנים על מה שהופקד בידם’ (פטרוס א׳. ה׳:3).
29, 30. (א) מה מכריז יהוה לגבי המסרבים להיצרף על־ידו? (ב) באיזה מובן ”יֵבושו” האנשים בעציהם ובגניהם?
29 ומה באשר ל”סיגים” המוזכרים בנבואת ישעיהו? מה קורה למי שמסרב להיצרף בידי אלוהים? ישעיהו מספר: ”ושבר פושעים וחטאים יחדיו, ועוזבי יהוה יִכלו. כי יֵבושו מאילים [עצים גדולים] אשר חמדתם, ותחפרו מהגנות [גנים] אשר בחרתם” (ישעיהו א׳:28, 29). שבר יבוא על המורדים ביהוה וחוטאים לו, על המתעלמים מאזהרות הנביאים עד שמאוחר מדי. הם ”יִכלו”. וכך היה ב־607 לפה״ס. אך לְמה הכוונה בעניין העצים והגנים?
30 זמן רב היתה עבודת האלילים למוקש לתושבי יהודה. לעצים, לגנים ולחורשות היה חלק נכבד במִנהגיהם המתועבים. עובדי הבעל והעשתורת (אשתו) האמינו, למשל, שבעונה השחונה מתים אלילים אלה ונטמנים באדמה. כדי להעירם משנתם ולעורר אותם להזדווג למען פוריות הארץ, נהגו עובדי האלילים להשתעשע בסטיות מיניות תחת עצים ’קדושים’ בחורשות ובגנים. כשירדו הגשמים והארץ פרחה, ייחסו עובדי האלילים את הפריון לאלילי הכזב, ונתאשרה להם אמונתם הטפלה. אך כאשר יביא יהוה כליה על עובדי אלילים סוררים אלה, לא יגן עליהם שום אליל. הם ”יֵבושו”, כלומר יתביישו, בחוסר האונים של עציהם וגניהם.
31. איזה דבר חמוּר מבושה צפוי לעובדי האלילים?
31 אך לא רק בושה צפויה לתושבי יהודה עובדי האלילים. יהוה משנה את המשל ומדמה כעת את עובדי האלילים לעץ. ”כי תהיו כאֵלָה נובלת עָלֶהָ, וכגַנָּה אשר מים אין לה” (ישעיהו א׳:30). באקלים החם והשחון במזרח התיכון, זו דוגמה מתאימה. אין עץ ואין גן היכולים להתקיים זמן רב ללא השקייה קבועה. צמחייה יבשה נוטה להתלקח. לכן הדוגמה שבפסוק 31 היא המשך טבעי של הדברים.
32. (א) מיהו ”החסון” שבפסוק 31? (ב) כיצד הוא יהפוך ל”נעורת” שתידלק על ידי ”ניצוץ”, ומה יקרה בעקבות זאת?
32 ”והיה החסון לנעורת, ופועלו לניצוץ; ובערו שניהם יחדיו, ואין מכבה” (ישעיהו א׳:31). מיהו ”החסון”? המילה חסון עניינה כוח ועושר, ולכן נראה שהחסון הוא עובד אלילים אמיד ובטוח בעצמו. בימי ישעיהו לא היו חסרים אנשים שדחו את יהוה ואת פולחנו הטהור, וגם בימינו לא חסרים כאלה. חלקם אפילו מצליחים. אך יהוה מזהיר שהם יהיו ל”נעורת”, לסיבי פשתן גסים שהם כה יבשים וחלשים עד כי הם ניתקים ב’הריחם אש’ (שופטים ט״ז:8, 9). פועלו של עובד האלילים — בין שמדובר באליל כזב, בעושר ובין שבמושאי פולחן אחרים פרט ליהוה — הוא ה”ניצוץ” שידליק את האש. גם הניצוץ וגם הנעורת יִכלו, יאוכלו באש שאיש אינו יכול לכבות. אין כוח ביקום היכול לבטל את משפטו המושלם של יהוה.
33. (א) כיצד מעידות אזהרות אלוהים מפני משפטו הקרֵב על רחמיו? (ב) איזו הזדמנות נותן עתה יהוה לכל אדם, ואיזו השלכה יש לכך על כל אחד מאיתנו?
33 האם יש סתירה בין התחזית הזו ובין הרחמים והסליחה שבפסוק 18? ודאי שלא! יהוה דאג שמשרתיו יכתבו את האזהרות ויודיעו אותן משום שהוא רחמן. הרי ”אין הוא רוצה שיאבד איש, אלא שהכל יבואו לידי תשובה” (פטרוס ב׳. ג׳:9). לכל משיחי אמיתי שמורה הזכות להכריז כיום את אזהרות אלוהים לאנושות, כדי שמי שמתחרט יהנה מסלחנותו ומנדיבותו של יהוה ויחיה לנצח. כמה אוהב מצד יהוה לתת לכל אדם הזדמנות ’להיווכח’, ליישר את דרכו בעיניו, לפני שיהיה מאוחר מדי!
[הערות שוליים]
a לפי מסורת יהודית קדומה נוסר ישעיהו במשור בפקודת המלך הרע מנשה. (השווה עברים י״א:37.) לפי אחד המקורות, כדי להמית את ישעיהו האשים נביא שקר את ישעיהו ש”לירושלים קרא סדום, ולשרי יהודה וירושלים קרא אנשי עמורה”.
b המילה המקראית ”אוון” מוגדרת כ”עוולה, עושק”, וכמעשה מוטעה. לפי אחד המילונים, נהגו נביאי ישראל להשתמש במילה זו לגינוי עוול שנגרם מניצול סמכות לרעה.
c המילים ”אשיבה ידי עלייך” פירושן שיהוה יסיר מהם את ידו התומכת כדי להענישם.
[שאלות לימוד]
