יהוה מחיה רוח שפלים
פרק שמונה־עשר
יהוה מחיה רוח שפלים
1. מה מבטיח יהוה, ואילו שאלות מתעוררות עקב כך?
”כי כה אמר רם ונישא, שוכן עַד וקדוש שמו: ’מרום וקדוש אשכון, ואת דַכָּא ושפל־רוח, להחיות רוח שְפָלִים ולהחיות לב נדכאים’” (ישעיהו נ״ז:15). כך כתב ישעיהו הנביא במאה השמינית לפה״ס. מה אירע ביהודה שהפך בשורה זו לכל־כך מעודדת? כיצד יוכלו המשיחיים כיום להיעזר במילים אלו שנכתבו בהשראה? בחינת ישעיהו נ״ז תסייע לנו להשיב על שאלות אלו.
”ואתם, קירבו הנה”
2. (א) לאיזו תקופה מתייחס כנראה ישעיהו נ״ז? (ב) מה מצב הצדיקים בימי ישעיהו?
2 דומה שחלק זה בנבואת ישעיהו מתייחס לימי ישעיהו. שים לב לאילו מימדים הגיע הרֶשע: ”הצדיק אבד, ואין איש שם על לב. ואנשי חסד נאספים, באין מֵבִין כי מפני הרעה נאסף הצדיק. יבוא שלום, ינוחו על מִשְכְּבוֹתָם, הולך נְכֹחוֹ [בדרך הישרה]” (ישעיהו נ״ז:1, 2). אם צדיק נופל, לאיש לא איכפת. הוא מת בדמי ימיו, ואיש אינו שם לב. שנת המוות נושאת לו בכנפיה שלווה ומפלט מן הרעה, היא משחררת אותו מהסבל מיד הרשע. עמו הנבחר של אלוהים הידרדר לשפל המדרגה. אך מי שנשארו נאמנים מתעודדים בוודאי מן הידיעה שיהוה לא רק מבחין במתרחש אלא גם תומך בהם!
3. כיצד מכנה יהוה את הדור הרע שביהודה, ומדוע?
3 יהוה קורא אליו את בני הדור הרע של יהודה, ואומר: ”ואתם, קירבו הנה, בני עֹנְנָה, זרע מְנָאֵף וַתִּזְנֶה” (ישעיהו נ״ז:3). הם זכו בצדק לכינויים מבישים ביותר — בני מגידת עתידות, צאצאי נואף וזונָה. פולחן הכזב אותו אימצו, כלל מעשים מבחילים של עבודת אלילים וספיריטיזם ושל אי־מוסריות מינית. לכן שואל יהוה את החוטאים: ”על מי תתענגו? על מי תרחיבו פה, תאריכו לשון? הלוא אתם ילדי פשע, זרע שקר, הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים [מתייחמים בין האילנות] תחת כל עץ רענן, שוחטי הילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים?” (ישעיהו נ״ז:4, 5).
4. במה היו אשמים תושבי יהודה הרשעים?
4 הרשעים ביהודה ’מתענגים’ להם לעיני כל בעבודת אלילים מזעזעת. הם לועגים ובזים לנביאי אלוהים שנשלחו לתקן אותם, ואפילו חורצים להם לשון, מה שנחשב לתנועה מזלזלת וחסרת בושה. הם אומנם ילדי אברהם, אך דרכיהם הסוררות הופכות אותם לילדי פשע, לזרע שקר (ישעיהו א׳:4; ל׳:9; יוחנן ח׳:39, 44). בין האילנות שבאזורים הכפריים מתעורר הלהט הדתי שלהם בפולחן האלילי. ומה אכזרי הוא פולחנם! הם אפילו שוחטים את ילדיהם, כאותם עמים שבגלל תועבותיהם הורישם יהוה מארצם! (מלכים א׳. י״ד:23; מלכים ב׳. ט״ז:3, 4; ישעיהו א׳:29).
שופכים נסך לאבנים
5, 6. (א) מה בחרו יושבי יהודה לעשות במקום לעבוד את יהוה? (ב) עד כמה בולטת עבודת האלילים ביהודה, ומהו היקפה?
5 ראה עד כמה היו שקועים יושבי יהודה בעבודת האלילים: ”בְּחַלְּקֵי נחל חֶלְקֵךְ. הם הם גורלך. גם להם שפכת נסך, העלית מנחה. העל אלה אֶנָּחֵם?” (ישעיהו נ״ז:6) הם היו עם בריתו של אלוהים, אך במקום לעובדו בחרו להם חלוקי נחל ועשו מהם אלילים. דוד הכריז שיהוה הוא מנת חלקו, אך חוטאים אלה בחרו באלילי אבנים דוממות כמנת חלקם ועליהם שפכו נסך (תהלים ט״ז:5; חבקוק ב׳:19). במה יתנחם יהוה לנוכח סטייתו הגסה של העם הנושא את שמו מפולחן האמת?
6 יהודה נואפת בכל מקום — תחת האילנות, בנחלים, על הגבעות ובערים. אך יהוה רואה הכל, ובאמצעות ישעיהו הוא חושף את תועבותיה: ”על הר גבוה ונישא שמת משכבך. גם שם עלית לזבוח זבח. ואחר הדלת והמזוזה שמת זיכרונך” (ישעיהו נ״ז:7, 8). יהודה מציעה את מיטת טומאתה הרוחנית במקומות הגבוהים, ושם היא מעלה זבחים לאלילי נכר. a אפילו בבתים פרטיים מוצבים אלילים מאחורי הדלתות והמזוזות.
7. האם עסקה יהודה בפולחן לא־מוסרי על כורחה?
7 יש שתוהים מדוע נעשתה יהודה כה מעורבת בפולחן טמא. האם כוח עליון כלשהו אילץ אותה לנטוש את יהוה? התשובה היא לא. היא עושה כן מרצונה החופשי ובלהיטות. יהוה מציין: ”כי מאיתי גילית ותעלי; הרחבת משכבך. וַתִּכְרָת־ לָךְ מהם. אָהַבְתְּ משכבם, יד [איבר הזכרות] חָזִית” (ישעיהו נ״ז:8). יהודה כרתה ברית עם אלילי כזב, ואהבה את היחסים האסורים עימם. היא אהבה במיוחד את האי־מוסריות המינית — שכללה כנראה גם שימוש בסמלים בדמות איבר הזכרות — אשר איפיינה את פולחן האלילים!
8. בהנהגת איזה מלך במיוחד פרח הפולחן האלילי ביהודה?
8 התיאור של הפולחן האלילי, שהיה לא־מוסרי ואכזרי להחריד, תואם את הידוע על כמה ממלכי יהודה הרשעים. מנשה, למשל, בנה את הבמות, הקים מזבחות לבעל ובנה מזבחות לפולחן כזב בשתי חצרות בית המקדש. הוא העביר את בניו באש, עסק בכשפים ועודד קיום מנהגים ספיריטיסטיים. המלך מנשה גם שם בהיכל יהוה את פסל האשרה אשר עשה. b הוא התעה את יהודה וגרם לה ”לעשות הרע [יותר] מן הגויים אשר השמיד יהוה” (מלכים ב׳. כ״א:2–9). יש הסבורים כי ישעיהו נרצח במצוות מנשה, אף־על־פי ששמו של מנשה אינו מוזכר בישעיהו א׳:1.
”וַתְּשַלְּחִי צירייך”
9. מדוע שולחת יהודה צירים ”עד מרחוק”?
9 חטאה של יהודה לא הסתכם בעבודת אלילי כזב. יהוה אומר בפי ישעיהו: ”וַתָּשֻרִי למלך בשמן, וַתַּרְבִּי רִקֻחָיִךְ [בשמים מעשה מרקחת]. וַתְּשַלְּחִי צירייך עד מרחוק, ותשפילי עד שאול” (ישעיהו נ״ז:9). ממלכת יהודה הלא־נאמנה באה לפני ”מלך”, קרוב לוודאי מלך של ממלכה נוכרית, ומביאה לו תשורות יקרות, אותן מסמלים השמן והבשמים מעשה המרקחת. יהודה שולחת צירים לארצות רחוקות. מדוע? כדי לשדל את עמי הגויים לכרות עימה בריתות פוליטיות. היא פנתה עורף ליהוה ושמה מבטחה במלכי הגויים.
10. (א) כיצד מנסה אחז לכרות ברית עם מלך אשור? (ב) באיזה מובן ’משפילה [יהודה] עד שאול’?
10 אחת הדוגמאות לכך היא מימי המלך אחז. מלך יהודה לא־נאמן זה חש מאוים עקב הברית שכרתה ממלכת ישראל עם ארם, ולכן משגר צירים אל תגלת־פלאסר ה־3 מלך אשור, לאמור: ”עבדך ובנך אני. עלה והושיעני מכף מלך־ארם ומכף מלך ישראל, הקומים עלי”. כדי לשחד את מלך אשור שולח אחז כסף וזהב, והמלך נענה לו ופותח במתקפה הרסנית נגד ארם (מלכים ב׳. ט״ז:7–9). במגעיה עם עמי הגויים, ’משפילה [יהודה] עד שאול’. עקב מגעים אלה היא תמות — תחדל להתקיים כאומה עצמאית שבראשה מלך.
11. איזה ביטחון שווא מגלה יהודה?
11 יהוה ממשיך ופונה ליהודה: ”ברוב דרכךְ יגעת, לא אמרת: ’נואש!’ חַיַּת [חיוניות] יָדֵךְ מָצָאת. על כן לא חָלִית” (ישעיהו נ״ז:10). האומה התייגעה בדרכיה הכופרות, אך לא אמרה נואש ולא הכירה בכך שמאמציה עקרים. לעומת זאת, היא משלה את עצמה כאילו היא מצליחה בכוחות עצמה. היא חשה בריאה ומלאת חיים ומרץ. איזו איוולת!
12. אילו תנאים בנצרות מקבילים לאלה שביהודה?
12 יש בימינו ארגון שהתנהגותו מזכירה את התנהגותה של יהודה בימי ישעיהו. הנצרות משתמשת בשם ישוע, אך מבקשת לכרות בריתות עם עמי הגויים וממלאת את בתי התפילה שלה באלילים. חסידיה מציבים צלמים אליליים אפילו בבתיהם. הנצרות מקריבה את בניה הצעירים במלחמות. מה פוגע הדבר בוודאי באלוהי האמת, שציווה על המשיחיים ’לברוח מעבודת אלילים’! (קורינתים א׳. י׳:14) הנצרות מתערבת בפוליטיקה וכך זונה עם מלכי הארץ (ההתגלות י״ז:1, 2). היא למעשה מתומכיו העיקריים של ארגון האומות המאוחדות. ומה צפוי לזונה דתית זו? ובכן, מה אמר יהוה למקבילתה, יהודה הלא־נאמנה, ובעיקר לירושלים, הבירה שייצגה אותה?
לא ”יצילוך קיבוצייך”
13. באיזה מובן יהודה ’מכזבת’, וכיצד היא מפרשת את אורך רוחו של יהוה?
13 ”ואת מי דאגת ותיראי, כי תְכַזֵּבִי?” שואל יהוה. זו באמת שאלה טובה! אין ספק שאין ליהודה כל יראת יהוה. אלמלא כן, לא היתה הופכת לאומה של דוברי כזב ועובדי אלילים. יהוה ממשיך ואומר: ”ואותי לא זכרת, לא שמת על לבך. הלוא אני מַחְשֶה ומעולם? ואותי לא תירָאי” (ישעיהו נ״ז:11). יהוה החשה ולא הטיל עונש מיידי על יהודה. האם יהודה מעריכה זאת? לא. האיפוק שלו מתפרש אצלה כאדישות. היא איבדה כל שמץ של יראה מפניו.
14, 15. מה אומר יהוה על מעשי יהודה ועל ’קיבוציה’?
14 עם זאת, סבלנותו של יהוה תגיע אל קִצה. יהוה צופה זאת ומכריז: ”אני אגיד צדקתך ואת מעשייך, ולא יועילוך. בְּזַעֲקֵךְ יצילוך קיבוצייך, ואת כולם ישא רוח, יקח הבל” (ישעיהו נ״ז:12, 13). יהוה יחשוף את צדקתה המעושה של יהודה. מעשיה הצבועים לא יועילו לה. ’קיבוציה’, אוסף אליליה, לא יוכלו להצילהּ. בבוא הרעה, תישא את האלילים בהם בטחה רוח קלילה כהבל־פה.
15 דברי יהוה מתקיימים ב־607 לפה״ס, כאשר נבוכדנאצר מלך בבל מחריב את ירושלים, מעלה את בית המקדש באש ושובה את רוב בני העם. הכתוב מציין: ”ויגל יהודה מעל אדמתו” (מלכים ב׳. כ״ה:1–21).
16. מה מצפה לנצרות וליתר מרכיבי ”בבל הגדולה”?
16 בדומה לכך, גם האוסף העצום של פסלי הנצרות לא יציל אותה ביום אף יהוה (ישעיהו ב׳:19–22; תסלוניקים ב׳. א׳:6–10). הנצרות תושמד עם כל יתר מרכיבי ”בבל הגדולה”, המערכת העולמית של דתות הכזב. החיה הסמלית האדומה כשני ועשר הקרניים שלה ”יעשוה [את בבל הגדולה] שוממה וערומה; גם יאכלו את בשרה ואותה ישרפו באש” (ההתגלות י״ז:3, 16, 17). מה שמחים אנו שצייתנו לצו: ”צאו ממנה, עמי, פן תשתתפו בחטאותיה ופן תקבלו ממכותיה” (ההתגלות י״ח:4, 5). מי יתן ולעולם לא נשוב אליה או אל דרכיה.
”והחוסה בי ינחל ארץ”
17. מה מובטח ל’חוסה ביהוה’, ומתי זה מתקיים?
17 אך מה באשר להמשך נבואתו של ישעיהו? ”והחוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קודשי” (ישעיהו נ״ז:13). אל מי פונה כעת יהוה? הוא צופה אל העתיד שלאחר הרעה הקרבה, וחוזה את שחרור עמו מבבל ואת השבת פולחן האמת על כנו בהר קודשו, בירושלים (ישעיהו ס״ו:20; דניאל ט׳:16). כל היהודים ששמרו על נאמנותם יכולים לשאוב מכך עידוד רב. יהוה מוסיף: ”ואמר [קול]: ’סולוּ, סולוּ! פנו דרך. הרימו מכשול מדרך עמי’” (ישעיהו נ״ז:14). כשתגיע השעה שבה יציל אלוהים את עמו, תהיה הדרך סלולה, ללא כל מכשול (דברי הימים ב׳. ל״ו:22, 23).
18. כיצד מתואר מעמדו הרם של יהוה, ועם זאת כיצד הוא מגלה דאגה ואהבה?
18 בשלב זה אומר הנביא ישעיהו את המילים שצוטטו בראשית הפרק: ”כי כה אמר רם ונישא, שוכן עַד וקדוש שמו: ’מרום וקדוש אשכון, ואת דַכָּא ושפל־רוח, להחיות רוח שְפָלִים ולהחיות לב נדכאים’” (ישעיהו נ״ז:15). כיסא יהוה שוכן במרומים. אין מעמד רם או נישא יותר. מה מנחם לדעת שממרומי השמים יהוה רואה הכל — לא רק את חטאי הרשעים אלא גם את מעשי הצדקה של מי שמשתדלים לשרתו! (תהלים ק״ב:20; ק״ג:6) ולא זו בלבד אלא שהוא שומע את זעקות העשוקים ומחיה את לב הנדכאים. מילים אלו נגעו בוודאי ללב היהודים בימי קדם, ואין ספק שהן נוגעות גם ללבנו.
19. מתי מתפוגג זעמו של יהוה?
19 בהמשך דבריו של יהוה יש גם משום נחמה: ”כי לא לעולם אריב, ולא לנצח אקצוף; כי רוח מלפניי יעטוף [תיחלש], ונשמות אני עשיתי” (ישעיהו נ״ז:16). אילו היה יהוה קוצף לנצח וללא סוף, לא היה ניצל ולוּ אחד מברואיו. לשמחתנו, זעמו של יהוה הוא רק לזמן מוגבל. בהשיגו את מטרתו, הוא מתפוגג. הבנה זו של דבר־אלוהים עוזרת לנו לפתח הערכה עמוקה יותר לגודל האהבה שרוחש יהוה לברואיו.
20. (א) כיצד נוהג יהוה בחוטאים שאינם מגלים חרטה? (ב) באיזו דרך מנחם יהוה את המתחרטים מעומק לב?
20 דבריו הבאים של יהוה מוסיפים להאיר את עינינו בנושא. תחילה הוא אומר: ”בעוון בִּצְעוֹ קצפתי ואכהו, הַסְתֵּר [פניי] ואקצוף. וילך שוֹבָב [סורר] בדרך לבו” (ישעיהו נ״ז:17). העוולות הנעשות בגין תאוות בצע בהחלט מעוררות את חרון אף אלוהים. כל עוד לב האדם סורר, יהוה זועם עליו. ומה אם הסורר מקבל מוסר? אז מראה יהוה כיצד אהבתו ורחמיו מניעים אותו לפעולה: ”דרכיו ראיתי וארפאהו, וְאַנְחֵהוּ וַאֲשַלֵּם ניחומים לו וְלַאֲבֵלָיו” (ישעיהו נ״ז:18). לאחר שננקטו צעדים משמעתיים והאדם מתחרט, יהוה מרפא ומנחם אותו ואת המתאבלים עימו. משום כך יכלו היהודים לשוב לארצם ב־537 לפה״ס. יהודה אומנם לא שבה להיות ממלכה עצמאית בהנהגת מלך משושלת דוד, אך בית המקדש בירושלים נבנה מחדש, ועימו הושבה על כנה עבודת אלוהים האמיתית.
21. (א) כיצד החיה יהוה את רוחם של המשיחיים המשוחים ב־1919? (ב) איזו תכונה מן התבונה שנטפח?
21 ה”רם ונישא”, הלא הוא יהוה, דאג גם לחברי השארית המשוחה ב־1919. האל הנאדר, יהוה, הבחין בסבלם ושחרר אותם מן השבי הבבלי, מאחר שראה את חרטתם ורוחם הענווה. הוא הסיר כל מכשול מדרכם, ושחרר אותם למען יעבדוהו בטוהר. כך התגשמו אותה עת המילים שאמר יהוה בפי ישעיהו. במילים אלה טמונים עקרונות נצחיים שכוחם יפה גם עבור כל אחד מאיתנו. רק עבודת האלוהים של שפלי הרוח רצויה בעיני יהוה. ואם אחד ממשרתי אלוהים חטא, עליו להזדרז ולהכיר בטעותו, לקבל מוסר ולתקן את דרכיו. מי יתן ולעולם לא נשכח שיהוה מרפא ומנחם את הענווים, ואילו ’ללצים הוא מליץ’, כלומר מתנגד לגאים (יעקב ד׳:6).
”שלום לרחוק ולקרוב”
22. איזה עתיד צופה יהוה (א) למתחרטים? (ב) לרשעים?
22 יהוה מצביע על הניגוד בין מה שצפוי למתחרטים ובין מה שצפוי לדבקים בדרכם הרעה, ומכריז: ”[הנני] בורא ניב שפתיים. שלום שלום לרחוק ולקרוב, ... ורפאתיו. והרשעים כים נגרש, כי הַשְקֵט לא יוכל, וַיִּגְרְשוּ מימיו רפש וטיט. אין שלום... לרשעים” (ישעיהו נ״ז:19–21).
23. מהו ניב השפתיים, ובאיזה מובן יהוה ”בורא” אותו?
23 ניב שפתיים, או פרי שפתיים, אינו אלא זבח תודה לאלוהים — הודעת שמו ברבים (עברים י״ג:15, ע״ח). וכיצד ”בורא” יהוה הכרזה זו? החפץ להקריב זבחי תודה לאלוהים צריך תחילה ללמוד על אלוהים ולהאמין בו. האמונה, פרי רוח אלוהים, דוחקת באדם לשתף את הזולת בדברים ששמע, וכך הוא נותן פומבי לאמונתו (רומים י׳:13–15; גלטים ה׳:22). יש גם לזכור שיהוה הוא שציווה על משרתיו לספר את תהילותיו. יהוה הוא גם זה שמשחרר את עמו ובכך מאפשר להם להגיש לו זבחי תודה (פטרוס א׳. ב׳:9). לכן בהחלט ניתן לומר שיהוה בורא ניב שפתיים.
24. (א) מי מתוודעים לשלום אלוהים, ולְמה הם זוכים? (ב) למי אין שלום, ומה קורה באחריתם?
24 איזה פרי שפתיים מרגש מניבים בוודאי שבי ציון השרים תהילות ליהוה! אין ספק שהם שמחים לדעת את שלום אלוהים, בין שהם ’רחוקים’, כלומר מרוחקים מארץ יהודה ומצפים לשוב אליה, ובין שהם ’קרובים’, כלומר נמצאים כבר בארצם. מצב הרשעים, לעומת זאת, שונה בתכלית. לכל מי שאינם נשמעים למוסר יהוה — הרשעים באשר הם — אין שלום. הם סוערים ורוגשים כים גועש, ולכן אינם מניבים פרי שפתיים אלא ”רפש וטיט” וכל טומאה.
25. כיצד קרובים ורחוקים רבים זוכים לשלום?
25 גם כיום מכריזים עובדי אלוהים באשר הם את הבשורה הטובה על מלכות אלוהים. משיחיים קרובים ורחוקים ביותר מ־230 ארצות מניבים פרי שפתיים — זבח תודה לאלוהי האמת האחד והיחיד. התהילות שבפיהם נשמעות ”מקצה הארץ” (ישעיהו מ״ב:10–12). כל השומעים תהילות אלו ושועים להן, מאמצים ללבם את האמת שבדבר־אלוהים, המקרא. הם זוכים לשלום הנובע משירותם את ”אלוהי השלום” (רומים ט״ז:20).
26. (א) מה צפוי לרשעים? (ב) איזה עתיד נפלא מובטח לענווים, ומה מן הראוי שנגמור אומר לעשות?
26 הרשעים אומנם אינם שועים להכרזת המלכות, אך בקרוב לא יורשה להם עוד להפר את שלום הצדיקים. ”ועוד מעט ואין רָשָע”, מבטיח יהוה. כל החוסים ביהוה יִירשו את הארץ בדרך נפלאה. ”ענווים יִירשו ארץ והתענגו על רוב שלום” (תהלים ל״ז:10, 11, 29). איזה מקום נפלא יהיה אותה עת כדור־הארץ! הבה נגמור אומר שלא לאבד את שלום אלוהים, כדי שנוכל לשיר את תהילותיו לעולמי עולמים!
[הערות שוליים]
a קרוב לוודאי שהמילה ’משכב’ מתייחסת למזבח או למקום בו עבדו אלילים. הדימוי של משכב או מיטה מזכיר כי פולחן שכזה אינו אלא זנות רוחנית.
b אפשר שהאשרות היו סמלי מין נקביים, ואילו המצבות היו סמלי מין זכריים. שניהם שימשו את יושבי יהודה הלא־נאמנים בפולחנם (מלכים ב׳. י״ח:4; כ״ג:14).
[שאלות לימוד]
[תמונה בעמוד 263]
יהודה עוסקת בפולחן לא־מוסרי תחת כל עץ רענן
[תמונה בעמוד 267]
יהודה בונה מזבחות בכל הארץ
[תמונה בעמוד 275]
הנני ”בורא ניב שפתיים”
