תפילת חרטה
פרק עשרים וחמש
תפילת חרטה
1, 2. (א) מהי מטרת המוסר שמאת יהוה? (ב) בפני אילו ברירות יעמדו היהודים לאחר שיוטל עליהם מוסר יהוה?
חורבן ירושלים ובית המקדש ב־607 לפה״ס היה מוסר מאת יהוה וביטוי למורת רוחו הרבה. עם יהודה הסורר היה ראוי לעונש כבד זה. עם זאת, יהוה לא התכוון להכחידו. השליח פאולוס רמז על מטרת המוסר שמטיל יהוה ואמר: ”כל מוסר בעת בואו אינו נחשב לשמחה כי אם לעצב, אבל אחרי כן יתן פרי שלום וצדקה למתחנכים בו” (עברים י״ב:11).
2 כיצד יגיבו היהודים לחוויה הקשה? האם ישנאו את מוסר יהוה? (תהלים נ׳:16, 17) או שמא יקבלו את המוסר, ישובו מדרכיהם ויירפאו? (ישעיהו נ״ז:18; יחזקאל י״ח:23) נבואת ישעיהו רומזת שלפחות חלק מיושבי יהודה לשעבר אכן יקבלו את המוסר. החל מהפסוקים האחרונים של ישעיהו ס״ג ולכל אורך פרק ס״ד מתוארים תושבי יהודה כאנשים מלאי חרטה הפונים אל יהוה בתפילות ותחנונים כנים. ישעיהו הנביא נושא תפילת חרטה בעד בני עמו העתידים לגלות מארצם, ובה הוא מספר על מאורעות עתידיים כאילו התרחשו לנגד עיניו.
אב רחמן
3. (א) כיצד תפילתו הנבואית של ישעיהו מרוממת את יהוה? (ב) כיצד מוכיחה תפילת דניאל שתפילתו הנבואית של ישעיהו מייצגת את הלך הרוח של היהודים המתחרטים בבבל? (עיין במסגרת שבעמוד 362.)
3 ישעיהו מתפלל ליהוה: ”הבט משמים וראה מזבול קודשך ותפארתך”. הנביא מדבר על השמים הרוחניים, המקום בו שוכנים יהוה ויצוריו הרוחניים הסמויים מן העין. ישעיהו ממשיך ומבטא את רגשות הגולים היהודים: ”איה קנאתך וגבורותיך, המון מֵעֶיךָ ורחמיך? אליי התאפָּקו” (ישעיהו ס״ג:15). יהוה עצר כוחו כלפי עמו ונהג איפוק ברגשותיו, ב’המון מעיו ורחמיו’. ככלות הכל, יהוה הוא ’אבי’ ישראל. אברהם וישראל (יעקב) היו האבות הגשמיים, אך אילו קמו לתחייה, קרוב לוודאי שהיו מתכחשים לבניהם הכופרים. רחמי יהוה גדולים יותר (תהלים כ״ז:10). ישעיהו אומר בהכרת טובה: ”אתה יהוה אבינו. גואלנו מעולם שְמֶךָ” (ישעיהו ס״ג:16).
4, 5. (א) באיזה מובן גורם יהוה לעמו לתעות מדרכיו? (ב) כיצד מעוניין יהוה שנעבוד אותו?
4 ישעיהו ממשיך ואומר מעומק לב: ”למה, תַתְעֵנוּ יהוה מדרכיך, תקשיח לבנו מיראתך? שוב למען עבדיך, שבטי נחלתך” (ישעיהו ס״ג:17). ישעיהו מתפלל ליהוה ששוב יפקוד את עבדיו. אך באיזה מובן גורם יהוה ליהודים לתעות מדרכיו? האם הוא אחראי לקשיחות לבם ולחוסר יראתם אותו? לא. אך הוא מרשה לכך לקרות, וברוב ייאושם מקוננים היהודים שיהוה נתן להם חירות כזו (שמות ד׳:21; נחמיה ט׳:16). הם היו רוצים שיהוה יתערב וימנע מהם לעשות רע.
5 אך כמובן לא כך נוהג יהוה בבני האדם. אנו יצורים בעלי בחירה חופשית, והוא מרשה לנו להחליט אם ברצוננו לציית לו אם לאו (דברים ל׳:15–19). יהוה מעוניין שנעבוד אותו בכל לבנו ובכל שכלנו ושאהבה כנה היא שתניע אותנו לכך. על כן הוא הרשה ליושבי יהודה לנצל את הבחירה החופשית שלהם, גם אם הדבר הסתכם במרד נגדו. במובן זה הקשיח יהוה את לבם (דברי הימים ב׳. ל״ו:14–21).
6, 7. (א) מה נובע מכך שיושבי יהודה עזבו את דרכי יהוה? (ב) איזו תקוות שווא מוזכרת בפסוקים אלה, אך לְמה אין ליהודים כל זכות לצפות?
6 ומה התוצאה? ישעיהו מנבא: ”לַמִּצְעָר [לזמן מועט] ירשו עם קודשך. צרינו בוססו מקדשך. היינו מעולם לא משלת בם, לא נקרא שמך עליהם” (ישעיהו ס״ג:18, 19). בני עמו של יהוה ירשו את היכל קודשו לזמן־מה. לאחר מכן הרשה יהוה שבית המקדש ייחרב ושעמו יוגלה מארצו. כאשר זה קרה, דומה היה שמעולם לא היתה כל ברית בינו ובין צאצאי אברהם, וששמו לא נקרא עליהם. עתה, כשהם שבויים בבבל, קוראים היהודים ברוב ייאושם: ”לוּא קרעת שמים, ירדת, מפניך הרים נָזֹלּוּ, כקדוח אֵש הֲמָסִים [צמחים וענפים יבשים], מים תִּבְעֶה אש, להודיע שמך לְצָרֶיךָ, מפניך גויים ירגזו!” (ישעיהו ס״ג:19 עד ס״ד:1) אין ספק שיש בכוחו של יהוה להושיע. הוא בהחלט יכול היה לרדת ולהילחם לעמו, לקרוע לגזרים מערכות שלטוניות המשולות לשמים, ולפורר מעצמות המשולות להרים. יהוה יכול היה להראות את אש קנאתו למען עמו וכך להודיע את שמו.
7 יהוה עשה דברים כאלה בעבר. ישעיהו אומר: ”בעשותך נוראות לא נקווה, ירדת. מפניך הרים נָזֹלּוּ” (ישעיהו ס״ד:2). נפלאות אלה מדגימות את כוחו של יהוה ואת אלוהותו. אך ליהודים הלא־נאמנים בימי ישעיהו אין כל זכות לצפות ממנו שיעשה זאת למענם.
רק יהוה יכול להושיע
8. (א) מהו אחד ההבדלים בין יהוה ובין אלילי הכזב של העמים? (ב) מדוע אין יהוה מושיע את עמו אף־על־פי שבכוחו לעשות כן? (ג) כיצד מצטט פאולוס את הכתוב בישעיהו ס״ד:3, ולְמה הוא מייחס זאת? (עיין במסגרת שבעמוד 366.)
8 קצרה ידם של אלילי הכזב מלחולל נפלאות ומהושיע את חסידיהם. ישעיהו כותב: ”ומעולם לא שמעו, לא האזינו, עין לא ראתה אלוהים, זולתך, יעשה למחכה לו. פגעת את שָׂשׂ ועושה צדק, בדרכיך יזכרוך” (ישעיהו ס״ד:3, 4). רק יהוה ”נותן גמול לדורשיו” (עברים י״א:6). הוא פועל כדי להגן על עושי הצדקה וזוכרי שמו (ישעיהו ל׳:18). האם היהודים מתאימים לתיאור זה? לא. ישעיהו אומר ליהוה: ”הן אתה קצפת, ונחטא — בהם עולם, וניוושע?” (ישעיהו ס״ד:4) מאחר שלעם אלוהים יש היסטוריה ארוכה של חטאים החוזרים על עצמם, אין כל סיבה שיהוה יכבוש את כעסו ויפעל לישועתם.
9. לְמה יכולים לקוות יושבי יהודה המתחרטים, ומה יכולים אנו ללמוד מכך?
9 את הנעשה אין להשיב, אך אם יושבי יהודה יתחרטו על מעשיהם וישובו לעבודת אלוהים הטהורה, יש תקווה שיזכו לסליחת חטאים ולברכות עתידיות. יהוה יגמול לשבים אליו ובזמן המתאים ישחרר אותם מן השבי הבבלי. עם זאת, עליהם להתאזר בסבלנות. ליהוה יש לוח־זמנים, והוא לא ישנה אותו גם אם יתחרטו. אך אם הם יהיו ערים לרצון אלוהים ויעשוהו, מובטח להם שבסופו של דבר ישוחררו משביים. גם המשיחיים כיום מחכים ליהוה בסבלנות (פטרוס ב׳. ג׳:11, 12). אנו מתייחסים במלוא הרצינות לדברי השליח פאולוס, שאמר: ”אל נא ירפו ידינו מעשות טוב; בבוא העת נקצור, אם לא נרפה” (גלטים ו׳:9).
10. באיזו אוזלת יד מכיר ישעיהו בגילוי לב בתפילתו?
10 תפילתו הנבואית של ישעיהו אינה וידוי פורמלי. זוהי הכרה כנה באוזלת ידו של העם להושיע את עצמו. הנביא אומר: ”וַנְּהִי כַטָּמֵא כולנו, וכבגד עִדִּים [לימי הנידה] כל צדקותינו; וַנָּבֶל כעלה כולנו ועווננו כרוח ישאונו” (ישעיהו ס״ד:5). לקראת סוף הגלות אפשר שהיהודים שבו מדרך הכפירה. ייתכן שהם שבו אל יהוה ועשו צדקה. אך הם בכל זאת לא־מושלמים. מעשיהם הטובים ראויים אומנם לשבח, אך כשמדובר בכפרת עוונות, אין הם טובים מבגדים טמאים ומטונפים. סליחתו של יהוה אינה באה להם בזכות אלא מהווה חסד הנובע מרחמיו (רומים ג׳:23, 24).
11. (א) איזה מצב רוחני לא־בריא שורר בקרב רוב הגולים, ומה יכולה להיות הסיבה לכך? (ב) מי הציבו מופת נפלא לאמונה בתקופת הגלות?
11 מה רואה ישעיהו כשהוא צופה אל העתיד? הנביא מתפלל: ”ואין קורא בשמך, מתעורר להחזיק בָּךְ; כי הסתרת פניך מִמֶּנּוּ, וַתְּמוּגֵנוּ [הינחת לנו למוג ולהתמוסס] ביד עווננו” (ישעיהו ס״ד:6). מצבו הרוחני של העם איום ונורא. האנשים חדלו לקרוא בשם אלוהים בתפילותיהם. אף שכבר סרו מן החטא החמור של עבודת האלילים, נראה שהם מזניחים את עבודת האלוהים, ואין איש ”מתעורר להחזיק” ביהוה. ברור בעליל שאין להם יחסים בריאים עם בוראם. חלקם אולי חשים שאינם ראויים לפנות ליהוה בתפילה. אחרים שקועים בשגרת חייהם ואינם מתייחסים אליו כאל גורם שיש להתחשב בו. כמובן, יש מבין הגולים המציבים מופת לאמונה כגון דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, וגם יחזקאל (עברים י״א:33, 34). לקראת תום שבעים שנות הגלות קמים גברים כגון חגי, זכריה, זרובבל ויהושע הכהן הגדול, שמוכנים ומזומנים להציב דוגמה ולעודד את העם לקרוא בשם יהוה. עם זאת, תפילתו הנבואית של ישעיהו מתארת כנראה את מצבם של רוב הגולים.
”שמוע מִזֶּבַח טוב”
12. כיצד מעיד ישעיהו שהיהודים שחרטה בלבם מוכנים להשתנות?
12 היהודים שחרטה בלבם מוכנים להשתנות. ישעיהו מייצג אותם בתפילתו ליהוה: ”עתה, יהוה, אבינו אתה. אנחנו החומר ואתה יוצרנו, ומעשה ידך כולנו” (ישעיהו ס״ד:7). גם במילים אלה יש הכרה בסמכותו של יהוה כאב וכמקור החיים (איוב י׳:9). גולי בבל שגילו חרטה משולים לחומר קל לעיצוב. כל מי שנשמע למוסר יהוה יכול מבחינה סמלית להתעצב או להתגבש לפי אמות־המידה של אלוהים, בתנאי שהיוצר יהוה ימחל לו. על כן שוב מתחנן ישעיהו ליהוה שיזכור שהיהודים הם עמו. הוא אומר: ”אל תקצוף יהוה עד־מאוד, ואל לעד תזכור עוון. הן הבט נא: עַמְּךָ כולנו” (ישעיהו ס״ד:8).
13. מה היה המצב בארץ ישראל כשעם אלוהים היה בגלות?
13 בתקופת הגלות לא הסתכם סבלם של היהודים בשבי בארץ פגנית. שמם ושם אלוהיהם הוכפש מעצם העובדה שירושלים ובית המקדש חרבים. תפילת החרטה של ישעיהו מונה חלק מן הסיבות לחרפה זו: ”ערי קודשך היו מדבר, ציון מדבר הָיָתָה, ירושלים שממה. בית קודשנו ותפארתנו, אשר היללוך אבותינו, היה לשריפת אש; וכל מַחֲמַדֵּינוּ היה לחורבָּה” (ישעיהו ס״ד:9, 10).
14. (א) כיצד הזהיר יהוה מפני המצב הקיים? (ב) אף־על־פי שיהוה מצא הנאה בבית המקדש ובקורבנות שהוקרבו בו, מה חשוב לו יותר?
14 אין ספק שיהוה היה מודע למצב ששרר בארץ אבותיהם של היהודים. הוא הזהיר את עמו כ־420 שנה לפני חורבן ירושלים, שאם יסורו ממצוותיו ויעבדו אלוהים אחרים, הוא ’יכרית אותם מעל פני האדמה’, ומקדשו המפואר ”יהיה לְעִיִּין” (לפי נוסחים מסוימים) (מלכים א׳. ט׳:6–9). יהוה אומנם מצא חפץ והנאה בארץ שהנחיל לעמו, במקדש המפואר שנבנה לכבודו ובקורבנות שהוקרבו לו, אך נאמנות וציות חשובים לו יותר מדברים חומריים ואף מקורבנות. יפה אמר שמואל הנביא לשאול המלך: ”הַחֵפֶץ ליהוה בעולות וזבחים כשמוע בקול יהוה? הנה שמוע מִזֶּבַח טוב, להקשיב מֵחֵלֶב אילים” (שמואל א׳. ט״ו:22).
15. (א) איזו תחינה נבואית מפיל ישעיהו לפני יהוה, וכיצד היא נענית? (ב) אילו מאורעות הובילו לכך שיהוה מאס סופית בישראל מהיות לו לעם?
15 למרות זאת, היוכל אלוהי ישראל להתבונן בצרת בני עמו מלאי החרטה ולא לרחם? בשאלה זו חותם ישעיהו את תפילתו הנבואית. הוא מפיל תחינה בעד הגולים: ”העל אלה תִּתְאַפַּק יהוה? תֶּחֱשֶה, וּתְעַנֵּנוּ עד־מאוד?” (ישעיהו ס״ד:11) מהשתלשלות העניינים עולה שיהוה באמת סולח לבני עמו, ובשנת 537 לפה״ס הוא משיבם לארצם כדי שיוכלו לכונן בה מחדש את עבודתו הטהורה (יואל ב׳:13). אלא שכעבור מאות שנים שוב מרשה יהוה את חורבן ירושלים ובית המקדש, ומואס סופית בעם בריתו. מדוע? משום שעם יהוה סר ממצוותיו ודחה את המשיח (יוחנן א׳:11; ג׳:19, 20). אותה עת, במקום עם ישראל בחר יהוה בעם חדש, עם רוחני, ”ישראל השייכים לאלוהים” (גלטים ו׳:16; פטרוס א׳. ב׳:9).
יהוה ”שומע תפילה”
16. מה מלמד המקרא לגבי סלחנותו של יהוה?
16 ניתן להפיק לקחים חשובים ממה שאירע לישראל. ראינו שיהוה ”טוב וסַלָּח” (תהלים פ״ו:5). כיצורים לא־מושלמים, ישועתנו תלויה ברחמיו ובסליחתו. לא נוכל להרוויח ברכות אלה בזכות מעשינו. עם זאת, יהוה אינו סולח ללא הבחנה. רק מי שמתחרטים על חטאיהם ושבים ממעשיהם צפויים לזכות לסליחת אלוהים (מעשי השליחים ג׳:19).
17, 18. (א) מניין לנו שיהוה אכן מתעניין במחשבותינו וברגשותינו? (ב) מדוע מאריך יהוה אפו לאנשים חוטאים?
17 למדנו גם שיהוה מתעניין מאוד במחשבותינו וברגשותינו כשאנו שוטחים אותם לפניו בתפילה. הוא ”שומע תפילה” (תהלים ס״ה:3, 4). השליח פטרוס מבטיח ש”עיני יהוה אל־צדיקים, ואוזניו אל־שוועתם” (פטרוס א׳. ג׳:12). עוד למדנו שבכל תפילת חרטה יש להודות בחטאים בענווה (משלי כ״ח:13). אך אין פירושו של דבר שנוכל לקבל את רחמי אלוהים כמובנים מאליהם. המקרא מזהיר את המשיחיים: ”אל נא תקבלו לריק את חסד אלוהים” (קורינתים ב׳. ו׳:1).
18 ולבסוף, למדנו מדוע מגלה יהוה איפוק כלפי משרתיו החוטאים. השליח פטרוס הסביר שיהוה מאריך אפו כי ”אין הוא רוצה שיאבד איש, אלא שהכל יבואו לידי תשובה” (פטרוס ב׳. ג׳:9). אך מי שממשיכים לנצל לרעה את אורך רוחו של אלוהים, בסופו של דבר ייענשו. על כך אנו קוראים: ”[יהוה] ישלם לכל איש כמעשיו: חיי עולם לאנשים המתמידים לעשות את הטוב ומבקשים את התפארת והכבוד והאלמוות, אך חֵמה וזעם לסוררים אשר אינם נשמעים לאמת אלא לעוולה” (רומים ב׳:6–8).
19. אילו תכונות בלתי משתנות יגלה יהוה תמיד?
19 כך נהג יהוה בעם ישראל הקדום. הוא אינו משתנה ולכן אותם עקרונות חלים גם על יחסינו עימו. יהוה אומנם מעניש בעת הצורך, אך הוא תמיד יהיה ”אל רחום וחנון ארך אפיים ורב־חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה” (שמות ל״ד:6, 7).
[שאלות לימוד]
[תיבה/תמונות בעמוד 362]
תפילת החרטה של דניאל
הנביא דניאל חי בבבל במרוצת כל שבעים שנות הגלות. במועד כלשהו בשנה ה־68 לגלות, הבין דניאל מתוך נבואת ירמיהו שתקופה זו עומדת להסתיים (ירמיהו כ״ה:11; כ״ט:10; דניאל ט׳:1, 2). דניאל פנה ליהוה בתפילה — תפילת חרטה — בעד כל העם היהודי. דניאל מספר: ”ואתנה את פניי אל אדֹנָי האלוהים, לבקש תפילה ותחנונים, בצום ושק ואפר. ואתפללה ליהוה אלוהַי ואתוודה” (דניאל ט׳:3, 4).
דניאל נשא תפילה זו כמאתיים שנה לאחר שישעיהו כתב את תפילתו הנבואית המופיעה בישעיהו ס״ג ו־ס״ד. אין ספק שיהודים כנים רבים התפללו ליהוה בשנות הגלות הקשות. אך המקרא מבליט את תפילת דניאל, שייצגה כנראה את רגשותיהם של יהודים נאמנים רבים. תפילתו זו מראה שהרגשות הטמונים בתפילתו הנבואית של ישעיהו אכן פיעמו בלב היהודים הנאמנים בבבל.
שים לב לכמה קווי דמיון בין תפילת דניאל ותפילת ישעיהו.
ישעיהו ס״ג:19 עד ס״ד:2 דניאל ט׳:15
ישעיהו ס״ד:3–6 דניאל ט׳:4–7
ישעיהו ס״ד:5 דניאל ט׳:9, 10
ישעיהו ס״ד:9, 10 דניאל ט׳:16–18
[תיבה בעמוד 366]
”עין לא ראתה”
באיגרתו אל הקורינתים ציטט השליח פאולוס מספר ישעיהו, וכתב: ”כמו שכתוב: ’אשר עין לא ראתה ואוזן לא שמעה ולא עלה על לב איש כל אשר הכין האלוהים לאוהביו’” (קורינתים א׳. ב׳:9). a אך לא דברי פאולוס וגם לא דברי ישעיהו דנים במה שהכין יהוה למשרתיו בנחלתם השמימית או בגן־העדן העתיד לשרור עלי אדמות. פאולוס ייחס את דברי ישעיהו לברכות שכבר היו נחלת המשיחיים במאה הראשונה לספירה, כגון הבנת עמוקות האלוהים וקבלת הארה רוחנית מיהוה.
נוכל להבין עמוקות רוחניות רק בבוא המועד בו בחר יהוה לגלות אותן — וגם אז, רק בתנאי שנהיה אנשים רוחניים ושיהיו לנו יחסים הדוקים עם יהוה. דברי פאולוס דנים בחלשים מבחינה רוחנית או במי שאינם רוחניים כלל. עינם אינה יכולה להבחין באמיתות רוחניות, ואוזנם כבדה משמוע ומהבין דברים אלה. ידיעת הדברים שהכין אלוהים לאוהביו אינה חודרת ללבם. אך למוקדשים לאלוהים, כדוגמת פאולוס, גילה זאת אלוהים על־ידי רוחו (קורינתים א׳. ב׳:1–16).
[הערת שוליים]
a פאולוס לא ציטט את הכתוב בישעיהו מילה במילה. נראה שהוא מיזג את הרעיונות שבישעיהו נ״ב:15; ס״ד:3 וס״ה:17.
[תמונה בעמוד 367]
עם אלוהים ירש את ירושלים ובית המקדש ”לַמִּצְעָר”
