שאול מנסה שוב לתפוש את דוד. הוא לוקח 3,000 מחייליו הטובים ביותר, ויוצא לחפש את דוד. כאשר שמע על כך דוד, הוא שלח מרגלים כדי שיבדקו איפה חונים שאול וחייליו במשך הלילה. אחר־כך שאל דוד שניים מאנשיו: ’מי מכם יילך איתי למחנה של שאול?’‏

‏’אני אלך’, ענה אבישי. אבישי היה בנה של צרויה, אחותו של דוד. בזמן ששאול ואנשיו ישנו, זחלו דוד ואבישי בשקט אל תוך המחנה. הם לקחו את החנית ואת צפחת־המים (כד־מים קטן), שהיו מונחים ליד ראשו של שאול. אף אחד לא ראה ולא שמע אותם, מפני שכולם היו שקועים בשינה עמוקה.‏

עכשיו הסתכל על דוד ואבישי בתמונה. הם התרחקו מן המחנה, והם חיפשו לעצמם מקום בטוח על גבעה. דוד קרא עכשיו אל שר־הצבא של ישראל: ’אבנר, מדוע אינך מגן על אדונך המלך? ראה! איפה החנית וצפחת־המים שלו?’‏

שאול התעורר. הוא הכיר את קולו של דוד, ושאל: ’האם אתה הוא זה, דוד?’ אתה רואה את שאול ואת אבנר שם למטה בתמונה?‏

‏’כן, אדוני המלך’, ענה דוד לשאול. אחר־כך שאל דוד: ’מדוע אתה רודף אחרי? איזו רעה עשיתי לך? הנה החנית שלך, המלך. שלח את אחד מאנשיך לקחת אותה’.‏

‏’חטאתי שוב’, הודה שאול. ’התנהגתי כמו שוטה’. אז פנה דוד לדרכו, ושאול חזר אל ביתו. אבל דוד אמר לעצמו: ’ביום מן הימים יהרוג אותי שאול. אני חייב לברוח אל ארץ הפלישתים’. וכך עשה. דוד הצליח להערים על הפלישתים ולגרום להם להאמין שהוא עכשיו לצידם.‏

אחרי זמן־מה עלו הפלישתים למלחמה על ישראל. שאול ויונתן נהרגו במלחמה. הדבר העציב מאוד את דוד, והוא כתב שיר יפה בו הוא אמר: ’צר לי עליך, אחי יונתן. היית יקר לי מאוד!’‏

אחרי־כן חזר דוד לישראל, אל העיר חברון. היתה מלחמה בין אלה שבחרו באיש־בושת, בנו של שאול, למלך על ישראל, לבין האנשים שרצו שדוד יהיה מלך. אבל לבסוף ניצחו אנשיו של דוד. דוד היה בן שלושים כאשר נעשה למלך. הוא מלך בחברון שבע שנים וחצי. כמה מבניו שנולדו שם היו אמנון, אבשלום ואדוניהו.‏

הגיע הזמן שדוד ואנשיו יעלו כדי לכבוש את העיר היפה ירושלים. יואב, בן אחר של צרויה, אחות־דוד, נלחם בראש הצבא. לכן, דוד גמל לו על כך ומינה אותו לשר־הצבא שלו. מאז התחיל דוד למלוך בירושלים.‏