פרק 10
”תשובו לחיים”
במוקד: חזון תחיית ’העצמות היבשות’ והתגשמותו הגדולה יותר
1–3. מה גורם לשינוי במצב רוחם של היהודים בבבל? (ראה תמונה בתחילת הפרק.)
מצב רוחם של היהודים בבבל השתנה מן הקצה אל הקצה! במשך כחמש שנים ניסה יחזקאל לנפץ את תקוותיהם הכוזבות, אך מאמציו לא הועילו ולו במעט. לא משנה אילו מעשים סמליים ביצע, באילו דימויים השתמש או אילו מסרים הכריז, הגולים פשוט סירבו להאמין שיהוה יאפשר לירושלים להיחרב. גם כשנודע להם שהצבא הבבלי צר על העיר, הם עדיין היו משוכנעים שתושביה יהיו מוגנים.
2 אך כעת, שנתיים לאחר תחילת המצור, מגיע לבבל פליט מירושלים ובפיו הדיווח: ”הוכתה העיר!” עצב כבד נופל על הגולים. הם מתקשים להשלים עם העובדה שעירם האהובה, בית המקדש וארצם היקרה אבדו כולם. התקווה שבה נאחזו כל השנים הללו מתחלפת כעת בייאוש (יח׳ כ״א:7; ל״ג:21).
3 אולם באותו רגע של ייאוש, מקבל יחזקאל חזון עוצמתי ומלא תקווה. איזה מסר נושא החזון עבור הגולים השבורים? כיצד נוגע החזון למשרתי אלוהים כיום? ואיך נוכל להפיק ממנו תועלת אישית? כדי להבין זאת, הבה נבחן מה חשף יהוה בפני יחזקאל.
”הינבא על העצמות האלה” ו”הינבא אל הרוח”
4. לְמה במיוחד שם לב יחזקאל בחזון שקיבל?
4 קרא יחזקאל ל״ז:1–10. יחזקאל נלקח בחזון לבקעה מכוסה עצמות. כדי לוודא שיחזקאל יחוש את מלוא עוצמת החזון, יהוה הורה לו ’לעבור סביב סביב’ בין העצמות המפוזרות בכל מקום. בשעה שיחזקאל התהלך בבקעה, הוא שם לב לשני פרטים הנוגעים לעצמות: מספרן ומצבן. הוא הבחין שהן ”רבות מאוד” ושהן ”יבשות מאוד”.
5. אילו שתי פקודות פקד יהוה על יחזקאל, ומה קרה לאחר שיחזקאל ביצע אותן?
5 אז פקד יהוה על יחזקאל שתי פקודות שיתחילו את השיקום ההדרגתי. הראשונה הייתה: ’הינבא על העצמות האלה ואמור להן לשוב לחיים’ (יח׳ ל״ז:4–6). מייד לאחר שיחזקאל התנבא, ”היה רעש, קול שקשוק, והעצמות החלו לקרוב זו אל זו”, ”גידים ובשר” עלו עליהן ”ועור כיסה אותן” (יח׳ ל״ז:7, 8). הפקודה השנייה הייתה: ’הינבא אל הרוח ואמור לה לנשוף בהרוגים’. כאשר יחזקאל התנבא, ”נכנסה בהם הרוח, והם החלו לחיות ולעמוד על רגליהם, צבא גדול מאוד מאוד” (יח׳ ל״ז:9, 10).
”יבשו עצמותינו, ואבדה תקוותנו”
6. כיצד עזר יהוה ליחזקאל להבין את החזון?
6 לאחר מכן חשף יהוה בפני יחזקאל את פשר החזון, באמרו: ”העצמות האלה הן כל בית ישראל”. ואכן, כשנודע לגולים על השמדתה של ירושלים, הם חשו בבחינת מתים. לכן הם קוננו: ”יבשו עצמותינו, ואבדה תקוותנו. נכרתנו לחלוטין” (יח׳ ל״ז:11; יר׳ ל״ד:20). בתגובה לקינתם, חשף יהוה שחזון העצמות הקודר למעשה מכיל מסר מזהיר של תקווה עבור בני ישראל.
7. לפי יחזקאל ל״ז:12–14, מה חשף יהוה בפני יחזקאל, ואיזו תקווה שאבו מכך הגולים?
7 קרא יחזקאל ל״ז:12–14. החזון בא להבטיח לגולים שיהוה ישיב אותם לחיים, יוביל אותם בחזרה לארצם ויאפשר להם להשתקע בה. בנוסף, יהוה שוב פנה אליהם בתואר ”עמי”. כמה מעודד עבור הגולים המיואשים! מדוע הם יכלו להיות בטוחים שהבטחת השיקום אכן תתגשם? כי יהוה עצמו עמד מאחוריה. הוא הכריז: ”אני, יהוה, דיברתי ועשיתי זאת”.
8. (א) מדוע ניתן לומר ש”כל בית ישראל” מתו מבחינה סמלית? (ב) כיצד הכתוב ביחזקאל ל״ז:9 מצביע על הסיבה למותו הסמלי של עם ישראל? (ראה הערת שוליים.)
8 כיצד התגשם החלק הקודר של החזון הנבואי בעם ישראל? מותו הסמלי של עם ישראל החל כבר ב־740 לפה״ס, עם נפילתה והגלייתה של ממלכת ישראל בת עשרת השבטים. כ־130 שנה לאחר מכן, כאשר אנשי יהודה הוגלו גם הם, ”כל בית ישראל” כבר היה בשבי (יח׳ ל״ז:11). בשלב זה כל הגולים היו מתים מבחינה סמלית, כמו העצמות שבחזון יחזקאל. * זכור גם שיחזקאל לא ראה סתם עצמות, אלא עצמות ”יבשות מאוד” — מה שמלמד שמותם הסמלי נמשך זמן רב. למעשה, מותם של ישראל ויהודה נמשך במצטבר מעל 200 שנה, מ־740 עד 537 לפה״ס (יר׳ נ׳:33).
9. כיצד מה שקרה לעם ישראל הגשמי דומה למה שקרה ל”ישראל השייכים לאלוהים”?
9 לנבואות השיקום של ישראל, כמו אלו שכתב יחזקאל, יש התגשמות גדולה יותר (מה״ש ג׳:21). כפי שעם ישראל הגשמי ’נהרג’ ונותר מת מבחינה סמלית למשך זמן לא־מבוטל, כך קהילת המשיחיים המשוחים, ”ישראל השייכים לאלוהים”, נהרגה באופן סמלי ונותרה בשבי דמוי מוות למשך זמן רב (גל׳ ו׳:16). למעשה, השבי של כלל קהילת המשוחים נמשך תקופה כה ארוכה עד כי ניתן להשוות את מצבם הרוחני לעצמות ש”היו יבשות מאוד” (יח׳ ל״ז:2). כפי שהוסבר בפרק הקודם, השבי של קהילת המשיחיים המשוחים החל במאה השנייה לספירה ונמשך מאות שנים, בדיוק כפי שרמז ישוע במשלו על החיטים והעשבים הרעים (מתי י״ג:24–30).
העצמות ה”יבשות מאוד” שראה יחזקאל בחזון סימלו תקופה ארוכה של שבי דמוי מוות עבור המשוחים (ראה סעיפים 8, 9)
”העצמות החלו לקרוב זו אל זו”
10. (א) איזו התפתחות באשר לעם אלוהים נובאה ביחזקאל ל״ז:7, 8? (ב) אילו גורמים ודאי השיבו בהדרגה לגולים יראי האלוהים את האמונה?
10 בימי קדם ניבא יהוה שעמו ישוב אט אט לחיים (יח׳ ל״ז:7, 8). אילו גורמים השיבו בהדרגה לגולים יראי האלוהים את האמונה שתקוותם לשוב לארצם אכן תתממש? אחד הגורמים ללא ספק היה נבואותיהם של נביאים קדומים יותר. ישעיהו, למשל, ניבא ששארית, או ”זרע קודש”, תשוב למולדתה (יש׳ ו׳:13; איוב י״ד:7–9). כמו כן, נבואות השיקום הרבות שכתב יחזקאל ליבו את גחלת התקווה בליבם. מה שעוד חיזק את תקוותם של הגולים היה נוכחותם של אנשי אמונה כמו הנביא דניאל, וכן נפילתה המדהימה של העיר בבל ב־539 לפה״ס.
11, 12. (א) איזה שיקום הדרגתי חל בקרב ”ישראל השייכים לאלוהים”? (ראה גם התיבה ”עבודת יהוה הטהורה — שיקומה ההדרגתי”.) (ב) איזו שאלה עולה מן הכתוב ביחזקאל ל״ז:10?
11 כיצד התרחש שיקום הדרגתי דומה בקרב ”ישראל השייכים לאלוהים”, קהילת המשיחיים המשוחים? מאות שנים לאחר שהחל השבי דמוי המוות, נשמע ”רעש, קול שקשוק” כאשר יחידים יראי אלוהים קמו להגנת עבודת אלוהים האמיתית. לדוגמה, במאה ה־16 תרגם ויליאם טינדל את המקרא לאנגלית. הכמורה הרומית־קתולית התרעמה על כך שפשוטי העם יכלו מעתה לקרוא את המקרא. טינדל הוצא להורג. עם זאת, אנשים אמיצים אחרים המשיכו לתרגם את המקרא לשפות נוספות, והאור הרוחני החל אט אט להפציע ברחבי העולם החשוך.
12 בהמשך החלו צ׳ארלס ט. ראסל ועמיתיו לעבוד במלוא המרץ כדי לחשוף את אמיתות המקרא. היה זה כאילו ”גידים ובשר” עלו על העצמות. המצפה של ציון ופרסומים נוספים עזרו לישרי הלב לגלות אמיתות רוחניות שהניעו אותם לחבור למשרתיו המשוחים של אלוהים. בתחילת המאה ה־20 קיבלו המשוחים זריקת מרץ נוספת עם צאתם לאור של כלים כגון ה”פוטו־דרמה של הבריאה” והספר התעלומה שנסתיימה. זמן קצר לאחר מכן הגיעה שעתו של יהוה לעזור למשרתיו ”לעמוד על רגליהם” (יח׳ ל״ז:10). מתי וכיצד קרה הדבר? מה שאירע בבבל הקדומה עוזר לנו להשיב על כך.
”הם החלו לחיות ולעמוד על רגליהם”
13. (א) כיצד הכתוב ביחזקאל ל״ז:10, 14 החל להתגשם ב־537 לפה״ס? (ב) אילו פסוקים מוכיחים שחלק מצאצאי ממלכת עשרת השבטים שבו לארצם?
13 בשנת 537 לפה״ס החלו היהודים בבבל לחזות בהתגשמות החזון. כיצד? יהוה השיב אותם לחיים ואפשר להם ”לעמוד על רגליהם” כאשר שחרר אותם מהשבי והניח להם לשוב לארצם. קבוצה של 360,42 יהודים וכ־000,7 נוכרים עזבה את בבל כדי לבנות מחדש את ירושלים ואת מקדשה ולהתיישב מחדש על אדמת ישראל (עז׳ א׳:1–4; ב׳:64, 65; יח׳ ל״ז:14). כעבור 70 שנה בערך, כ־750,1 גולים נוספים הצטרפו לעזרא ושבו לירושלים (עז׳ ח׳:1–20). כך שבסך הכול שבו יותר מ־000,44 יהודים — ללא ספק ”צבא גדול” (יח׳ ל״ז:10). בנוסף, דבר־אלוהים מציין שחלק מצאצאי ממלכת עשרת השבטים, שאבותיהם הוגלו על־ידי האשורים במאה השמינית לפה״ס, שבו גם הם לארצם על מנת לסייע בבנייתו המחודשת של המקדש (דה״א ט׳:3; עז׳ ו׳:17; יר׳ ל״ג:7; יח׳ ל״ו:10).
14. (א) כיצד הכתוב ביחזקאל ל״ז:24 עוזר לנו לזהות את מועד ההתגשמות העיקרית של הנבואה? (ב) מה אירע ב־1919? (ראה גם התיבה ”’העצמות היבשות’ ו’שני העדים’ — כיצד הנבואות קשורות זו לזו?”)
14 איזו התגשמות גדולה יותר הייתה לחלק זה של נבואת יחזקאל? כפי שגילה יהוה ליחזקאל בנבואה אחרת בנושא, ההתגשמות העיקרית של נבואת השיקום תתרחש זמן מה לאחר שדוד הגדול יותר, ישוע המשיח, יחל למלוך (יח׳ ל״ז:24). * ואכן, בשנת 1919 הפיח יהוה את רוחו במשרתיו. כתוצאה מכך, הם ’שבו לחיים’ ושוחררו מהשבי בבבל הגדולה (יש׳ ס״ו:8). אז אפשר להם יהוה להתיישב על ’אדמתם’, גן העדן הרוחני. אך כיצד הפכו משרתי יהוה בעת המודרנית ל”צבא גדול”?
15, 16. (א) כיצד הפכו משרתי יהוה בעת המודרנית ל”צבא גדול”? (ב) כיצד נבואת יחזקאל עוזרת לנו להתמודד עם מבחנים? (ראה גם התיבה ”כיצד נוכל לעמוד שוב על רגלינו”.)
15 זמן קצר לאחר שהמשיח מינה את העבד הנאמן ב־1919, החלו משרתי אלוהים לחוות את מה שזכריה, נביא שחי בקרב שבי ציון, ניבא באמרו: ”ויבואו עמים רבים ואומות עצומות לבקש את יהוה”. הנביא תיאר את מי שיבקשו את יהוה כ”עשרה אנשים מכל לשונות האומות”. הללו יחזיקו היטב ב”איש יהודי”, עם ישראל הרוחני, באמרם: ”נלך נא עימכם, כי שמענו שאלוהים עימכם” (זכ׳ ח׳:20–23).
16 כיום עם ישראל הרוחני (השארית המשוחה) ובהרחבה גם ’עשרת האנשים’ (הכבשים האחרים) מהווים יחד ”צבא גדול מאוד מאוד” המונה מיליונים (יח׳ ל״ז:10). כחיילי המשיח בצבאו ההולך וגדל, אנו הולכים בקפידה אחרי מלכנו ישוע וצועדים לעבר הברכות העתידיות המצפות לנו (תהל׳ ל״ז:29; יח׳ ל״ז:24; פיל׳ ב׳:25; תסל״א ד׳:16, 17).
17. מה נבחן בפרק הבא?
17 שיקום עבודת אלוהים הטהורה כרוך באחריות כבדה עבור משרתי יהוה. איזו אחריות? כדי להשיב על כך, עלינו לשוב ולבחון משימה שקיבל יחזקאל מיהוה עוד בטרם נחרבה ירושלים. כך נעשה בפרק הבא.
^ העצמות שראה יחזקאל בחזון לא היו שייכות לאנשים שמתו בנסיבות טבעיות, אלא ל”הרוגים” (יח׳ ל״ז:9). ”כל בית ישראל” נהרגו באופן סמלי כאשר באלה אחר אלה תושבי ממלכת ישראל בת עשרת השבטים ותושבי ממלכת יהודה בת שני השבטים הוכנעו, נלקחו בשבי והוגלו לאשור ולבבל.
