המשיחיים הקדומים היו אמיצי־לב במיוחד.‏ ברדיפות הקשות שפקדו אותם בשלוש המאות הראשונות לספירה,‏ הומתו רבים מהם בידי הרומאים עובדי־האלילים בעוון סירובם לסגוד לקיסר.‏ לעתים,‏ הוקם בזירה מזבח.‏ כדי לזכות בחירות,‏ לא היה עליהם אלא להבעיר קמצוץ  קטורת לאות הכרה באלוהות הקיסר.‏ אלא שמעטים התפשרו.‏ רובם ביכרו למות ולא להתכחש לאמונתם.‏

בימינו,‏ עדי־יהוה המשיחיים נוקטים אותה עמדה בכל הנוגע לניטרליות פוליטית.‏ למשל,‏ דפי ההיסטוריה מתעדים את עמדתם האיתנה לנוכח התנגדות הנאצים.‏ לפני מלחמת־העולם השנייה ובמהלכה,‏ קרוב לרבע ממספר העדים בגרמניה איבדו את חייהם,‏ משום שדבקו בעמדתם הניטרלית וסירבו לקרוא ”הייל היטלר”.‏ ילדים קטנים הופרדו בכוח מהוריהם העדים.‏ חרף הלחצים,‏ צעירים רבים עמדו איתן ומיאנו להיטמא בעיקרי־אמונה לא מקראיים שניסו לכפות עליהם.‏

כיום,‏ עדי־יהוה אינם סובלים על־פי־רוב רדיפות כה קשות.‏ מכל מקום,‏ לעתים צצות אי־הבנות בעקבות החלטתם המצפונית של עדים צעירים שלא להשתתף בטקסים לאומניים,‏ כמו הצדעה לדגל.‏

ילדיהם של עדי־יהוה לומדים שאין להניא אחרים מלהצדיע לדגל;‏ נושא זה נתון לשיקולו של כל פרט.‏ אולם עמדתם של העדים עצמם איתנה:‏ אין הם מצדיעים לדגלה של שום מדינה.‏ כמובן,‏ אין בכך כל הבעת זלזול.‏ הם כן מכבדים את דגל המדינה בארץ־מגוריהם,‏ והכבוד בא  לידי ביטוי בציותם לחוקי המדינה.‏ הם לעולם לא יתנו יד לפעילות חתרנית כלשהי.‏ למעשה,‏ עדי־יהוה סבורים שממשלות האנוש הנוכחיות הן הסדר ”מטעם אלוהים” המתקיים ברשותו.‏ לכן הם רואים בתשלום מסים ובכבוד כלפי ”השלטונות” צו אלוהי (‏רומים י”ג:‏1–7‏)‏.‏ השקפה זו עולה בקנה אחד עם הצהרתו המפורסמת של המשיח:‏ ”תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים” (‏מתי כ”ב:‏21‏)‏.‏

יש שישאלו,‏ ’‏אם כן,‏ מדוע עדי־יהוה אינם מצדיעים לדגל?‏’‏ הסיבה לכך היא שלדעתם הצדעה לדגל כמוה כמעשה סגידה,‏ והסגידה היא לאלוהים בלבד;‏ הם אינם יכולים לעבוד במצפון נקי מישהו או משהו מלבד אלוהים (‏מתי ד’‏:‏10;‏ מעשי־השליחים ה’‏:‏29‏)‏.‏ העדים רוחשים אפוא הערכה עמוקה למורים המכבדים את עמדתם ומרשים לילדיהם לפעול על־פי עיקרי־אמונתם.‏

עדי־יהוה אינם היחידים הסבורים שהצדעה לדגל היא בבחינת סגידה,‏ כפי שמראות המובאות שלהלן:‏

‏”הדגלים הקדומים היו כמעט לגמרי בעלי אופי דתי‏.‏.‏.‏ נראה כי תמיד ניסו לגייס את עזרת הדת כדי לשוות קדושה לדגלי הלאום” (‏האנציקלופדיה בריטניקה ‏[ההדגשה שלנו])‏.‏

‏”בדומה לצלב,‏ הדגל הוא קדוש.‏.‏.‏ בחוקים ובתקנות הנוגעים ליחסו של האדם אל הדגל יש מילים חזקות ומלאות הבעה,‏ כגון ‏’‏שירות לדגל’‏,‏ .‏.‏.‏ ‏’‏הערצה לדגל’‏,‏ ‏’‏מסירות לדגל’‏” (‏האנציקלופדיה אמריקנה ‏[ההדגשה שלנו])‏.‏

‏”המשיחיים סירבו.‏.‏.‏ להקריב לאלוהות הקיסר [הרומי] — דבר שכמעט מקביל כיום לסירוב להצדיע לדגל או להישבע שבועת־אמונים” (‏הנידונים למוות ‏[Those About to Die],‏ 1958,‏ מאת דניאל פ.‏ מניקס,‏ עמ’‏ 135)‏.‏

נשוב ונציין כי בסירובם להצדיע לדגל,‏ אין בכוונתם של עדי־יהוה לזלזל בשום מדינה או במנהיגיה.‏ הם פשוט יסרבו להשתחוות או להצדיע,‏ כבמעשה סגידה,‏ לצלם המייצג את המדינה.‏ לדעתם,‏ עמדה זו דומה לעמדה שנקטו שלושת העברים הצעירים בימי המקרא,‏ שמיאנו  להשתחוות לצלם שהקים נבוכדנאצר מלך בבל בבקעת דורא (‏דניאל פרק ג’‏‏)‏.‏ אם כן,‏ אף שאחרים מצדיעים לדגל ונשבעים אמונים,‏ ילדים של עדי־יהוה לומדים לפעול על־פי צו מצפונם המודרך לפי כתבי־הקודש.‏ לכן,‏ בשקט ותוך גילוי כבוד הם אינם משתתפים במנהגים אלה.‏ מטעמים דומים,‏ ילדי העדים אינם שרים את ההימנון.‏

רוב המדינות בימינו מכירות בזכות ההורים להקנות לילדיהם הדרכה דתית התואמת את השקפתם.‏ כל הדתות תומכות בזכות זו,‏ ודוגמה לכך ניתן למצוא בקנון (‏חוקי הכנסייה)‏,‏ שעדיין תקף בכנסייה הקתולית:‏ ”בתור אלה שהעניקו חיים לילדיהם,‏ בידי ההורים החובה המוחלטת והזכות לחנך את ילדיהם;‏ לכן מן הראוי שההורים במיוחד יעניקו לילדיהם הדרכה משיחית על־פי דוקטרינות הכנסייה” (‏קנון 226)‏.‏

זהו כל מבוקשם של עדי־יהוה.‏ כהורים אוהבים,‏ הם מנסים להחדיר בילדיהם ערכי אמת משיחיים ולטעת בלבם אהבה לרֵע וכבוד לרכוש הזולת.‏ ברצונם לציית לעצה שנתן השליח פאולוס למשיחיים באפסוס:‏ ”ואתם האבות,‏ אל תכעיסו את בניכם,‏ אלא גדלו אותם במוסר יהוה ובתוכחתו” (‏אפסים ו’‏:‏4‏)‏.‏

יש משפחות שבהן רק אחד ההורים הוא עד־יהוה.‏ בנסיבות אלה,‏ ההורה העד מתבקש להכיר בכך  שגם להורה שאינו עד יש הזכות לחנך את ילדיו על־פי השקפתו הדתית.‏ ילדים הנחשפים להשקפות דתיות שונות יסבלו תופעות־לוואי שליליות מעטות,‏ אם בכלל.‏ * בפועל,‏ הילדים הם שיבחרו את דתם.‏ מטבע הדברים,‏ לא כל בני־הנוער בוחרים לאמץ את עקרונותיהם הדתיים של הוריהם,‏ בין שהם עדי־יהוה ובין שלא.‏

עוד עליך לדעת,‏ שעדי־יהוה מייחסים חשיבות רבה למצפונו האישי של כל משיחי (‏רומים פרק י”ד‏)‏.‏ האמנה בדבר זכויות הילד,‏ שאומצה בשנת 1989 על־ידי עצרת ארגון האומות המאוחדות,‏ הכירה בזכותו של הילד ל”חופש מחשבה,‏ מצפון ודת” ובזכותו להביע את דעתו בחופשיות ושדעה זו תישקל בכל עניין או הליך הנוגע לילד.‏

אין שני ילדים הדומים זה לזה לחלוטין.‏ לכן מן ההיגיון לצפות להבדלים אחדים בהחלטות שעדים צעירים או תלמידים אחרים יקבלו באשר לפעילויות ולמטלות שונות בבית־הספר.‏ אנו בטוחים שגם אתה תומך בעיקרון של חופש המצפון.‏