1, 2. בהתאם לישעיהו ב’:3‏, איזו הזמנה מושטת ב”אחרית הימים”, ולמי?‏

נבואתו המרגשת של ישעיהו על ”אחרית הימים”, מושיטה הזמנה הראויה לתשומת־לבם של בני כל העמים. ההזמנה היא לדעת את האל האמיתי מקרוב: ”והלכו עמים רבים ואמרו: ’לכו ונעלה אל הר יהוה, אל בית אלוהי יעקב; ויורֵנוּ מדרכיו ונלכה באורחותיו’”‏ * (‏ישעיהו ב’:3‏).‏

² הנבואה מראה כי באחרית הימים יונחו אנשים בני עמים רבים ברחבי תבל אל מקור הדרכה משותף, שיאפשר להם לדעת את האל האמיתי. אילו אמיתוֹת שילְמְדו, יסייעו להם להתאחד בעבותות של שלום אמיתי?‏

3. כיצד אירע שאחד מהמאפיינים החשובים של המקרא כמעט אבד עקב המסורת?‏

³ מאפיין בולט של המקרא, שכמעט נשתכח כתוצאה מן המסורת, הוא העידוד לטפח קשר אישי ביותר עם אלוהים, אבינו ובוראנו השמימי, על־ידי פנייה אליו בשמו. איזה אדם, שיש לו ידיד־נפש יקר ואהוב, יסרב לבטא את שמו או להזכירו, כשהוא נשאל אודותיו? בדרך־כלל, רק אויב יכול להיות כה מאוס עד שאפילו נמנעים מלנקוב בשמו, וזאת על־מנת שלא להסב לו כבוד. הקשר המיוחד שהתקיים בין עם־ישראל הקדום לבין אלוהיו – שאיפשר להם להכירו בשמו – מתואר באורח יפהפה בפי מחבר־התהלים: ”כי בי חשק ואפלטֵהו; אשַׂגבֵהו כי ידע שמי” (‏תהלים צ”א:14‏).‏

4, 5. מהי משמעות שמו של אלוהים?‏

⁴ מבחינה מקראית, שמו של אלוהים מעולם לא היה מוטל בספק. כשדיבר אלוהים אל משה ואמר לו כי הוא שולחו להוציא את עם־ישראל ממצרים, הציג משה שאלה הגיונית: ”הנה אנוכי בא אל בני־ישראל ואמרתי להם, ’אלוהי אבותיכם שלחני אליכם’, ואמרו לי ’מה שמו?’ מה אומר אליהם?” אלוהים השיב לו: ”כה תאמר אל בני־ישראל: ’יהוה אלוהי אבותיכם, אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב, שלחני אליכם’. זה שמי לעולם, וזה זכרי לדור דור” ‏(‏שמות ג’:13,‏ 15‏).‏

⁵ שם זה מלא משמעות לדוברי השפה העברית. הוא גזור מן השורש הוה, שמשמעו ”להיות”. על־פי הדקדוק העברי, שם זה הוא בבניין הפעיל, שהוא הבניין הגורם. לפיכך, משמעותו היסודית איננה מתייחסת לקיומו הנצחי של אלוהים, אלא לכך שהוא גורם לדברים להתהוות או להיות. הדבר נכון במיוחד בנוגע למטרותיו. כשהתכוון לשחרר את עמו הנבחר משעבוד במצרים, הוא גרם לכך להיות. שום כוח שבעולם לא יכול היה לעמוד בפני רצונו המפורש לעשות כן. יהוה הוא האל הגורם למטרתו להתגשם. הוא גורם לעצמו להיות אל המגשים את הבטחותיו. כך הגשים את הבטחתו לשחרר את עמו מגלות בבל, וכך יקיים את מטרתו לכונן תנאי גן־עדן עלי־אדמות. שמו הוא המעניק משמעות להבטחותיו ומהווה ערובה להן (‏ישעיהו מ”א:21–24; מ”ג:10–13; מ”ו:9, 10‏).‏

6–9. (א) מאיין לנו שאין אלוהים אוסר על הגיית שמו? (ב) כיצד ומתי הפך האיסור על הגיית שם אלוהים לחלק מן היהדות?‏

⁶ אך, האין עשרת הדיברות אוסרים לבטא את השם המפורש? כלל וכלל לא! אף־על־פי שרבים מפרשים כך את הדיבר השלישי, תן דעתך למה שנאמר באנציקלופדיה יודאיקה‏: ”ההימנעות מלבטא את השם יהוה‏... נובעת מאי הבנת הדיבר השלישי (‏שמות כ’:7;‏ דברים ה’:11‏) ... ’לא תישא את שם יהוה אלוהיך לשווא’, שבעצם משמעו ’לא תישבע בשם יהוה אלוהיך לשווא’”.‏⁴ שים לב, שהפסוק אינו אוסר ’לשאת’ או לבטא את שמו של אלוהים, אלא לשאתו לשווא. הלכסיקון העברי מאת קוהלר ובאומגרטנר מגדיר את המונח ”לשווא” בהקשר זה: ”לבטא שם בלא סיבה, ... להשתמש בשם לרעה”.‏⁵ במילון התנ”ך מאת י. שטיינברג נאמר: ”לשווא – חינם, להבל, לריק”. אי לכך, אין הדיבר הזה אוסר לבטא את השם המפורש, אלא להשתמש בו לרעה.‏

⁷ אך, מה בדבר הטיעון שהשם המפורש ”קדוש מכדי לבטאו”? ובכן, האין זה מתקבל על הדעת שאם אלוהים סבור ששמו קדוש מכדי שבני־אנוש יבטאוהו, הוא לא היה מגלה אותו כלל? העובדה שבנוסח המקורי של התנ”ך מופיע שמו האישי של אלוהים למעלה מ־6,800 פעם, מעידה על כך שהוא חפץ שבני־האדם ידעוהו ויבטאוהו. לא זו בלבד שלא אסר על השימוש בו כדי למנוע את חילולו, אלא אף עודד את עמו וחזר וציווה עליו לקרוא בשמו ולהודיעו ברבים. בעשותם כן, העידו הם על קירבתם אליו ועל אהבתם לו (‏תהלים צ”א:14‏). הנביא ישעיהו הצביע בבירור על רצון אלוהים בנושא זה, באומרו: ”הודו ליהוה! קיראו בשמו. הודיעו בעמים עלילותיו. הזכירו כי נשגב שמו” (‏ישעיהו י”ב:4‏; ראה גם מיכה ד’:5;‏ מלאכי ג’:16;‏ תהלים ע”ט:6; ק”ה:1;‏ משלי י”ח:10‏).‏

⁸ אם יהוה לא היה מעוניין שבני־אדם יהגו את שמו, היה הוא אוסר על כך בפירוש. אך, בשום מקום אין המקרא אוסר על שימוש נאות בשמו או על הגייתו. אנשים נאמנים בתקופת  המקרא ביטאו את שמו ללא סייג (‏בראשית י”ב:8;‏ רות ב’:4; ד’:11,‏ 14‏). למעשה, אלוהים גינה לא אחת את אלה שזממו להשכיח את שמו הקדוש מעמו (‏ירמיהו כ”ג:26, 27;‏ תהלים מ”ד:21, 22‏).‏

⁹ אולם, כיצד הפך איסור זה לחלק מן החשיבה היהודית, על אף העובדה הברורה שאין לו כל שורש מקראי? דברים שכתב הרב ד”ר א. כהן, מחבר הספר תלמוד לכול ‏(Everyman’s Talmud), מראים שמסורת זו השתרשה בהדרגה, במשך תקופה של מאות שנים. באשר לשם יהוה, ד”ר כהן כתב: ”נראה כי בתקופת המקרא השתמשו בו ללא היסוס בחיים היומיומיים. הסופית יָה או יָהוּ בשמות פרטיים, שרווחה בקרב היהודים גם לאחר גלות בבל, מעידה שלא חל איסור על הגיית השם המפורש. אולם, בתחילת העידן הרבני הוגבלה הגיית השם המפורש לעבודה בהיכל”. באשר להתפתחויות נוספות שחלו באותה תקופה, הוא ציין: ”בתפילות בבתי־הכנסת אמרו אדני במקום יהוה; אך על־פי המסורת, השמיעו החכמים את צורת־ההגייה המקורית לתלמידיהם לעתים מזומנות – פעם או פעמיים מדי שבע שנים (‏קידושין ע”א, א’). אפילו מנהג זה פסק כעבור זמן־מה, והאופן בו הגו את השם שוב אינו ידוע בוודאות”.‏⁶ כזו היתה השפעתה של ”מצוות אנשים מלומדה” (‏ישעיהו כ”ט:13;‏ דברים ד’:2‏; ראה החלק ”המקרא – האם נכתב בהשראת אלוהים?”, סעיפים 15, 16‏).‏

10–14. (א) מה דורש אלוהים מנושאי שמו? (ב) אילו סוגי טוהר נדרשים ממי שחפצים להשביע את רצון אלוהים? (ג) איזו השפעה אלילית זרה הותירה את רישומה העמוק על היהדות?‏

¹⁰ כמובן, אין די בידיעת שמו של אלוהים ואפילו בהגייתו כדי לשאת חן בעיניו. נשיאת שם אלוהים כאחד מעובדיו האמיתיים היא זכות מיוחדת במינה, כשם שהכריז הנביא ירמיהו: ”ויהי דברך לי לששון ולשמחת לבבי, כי נקרא שמך עלי” (‏ירמיהו ט”ו:16‏). אך, זכות נאדרת זו נושאת עימה אחריות כבדה. יהוה הדגיש למלכי הגויים: ”כי הנה בעיר אשר נקרא שמי עליה אנכי מֵחֵל להָרַע” (‏ירמיהו כ”ה:29‏). כאשר גאל יהוה את עם־ישראל משבעים שנות גלות בבל, הזהירם מראש בפי הנביא ישעיהו: ”סורו, סורו, צאו משם, טמא אל תגָעו; צאו מתוכה, היבָּרו, נושאי כלי יהוה!” (‏ישעיהו נ”ב:11‏) מה דרוש מעובדי־אלוהים כיום, כדי לשמור על טוהרם כנושאי שמו של האל הקדוש מכל, יהוה?‏

¹¹ כמובן, אדם המבקש לעבוד את אלוהים לשביעות רצונו, צריך להקפיד על התנהגות טהורה, במיוחד בשמירת ערכי־המוסר שהתווה אלוהים. בניגוד לחשיבה המתירנית של החברה בת־זמננו, המקרא מבהיר חד־משמעית שאלוהים מוקיע שקר, גניבה, זנות, ניאוף, הומוסקסואליות, רצח וכל מרמה (‏שמות כ’:12–16; כ”ג:1, 2;‏ ויקרא ה’:1; י”ט:35, 36; כ’:13‏). כתבי־הקודש לא רק מגנים את המעשים השליליים עצמם, אלא גם את המחשבה הרעה המובילה להתנהגות פסולה (‏שמות כ’:17;‏ ויקרא י”ט:17;‏ תהלים י”ד:1–5;‏ איוב ל”א:1,‏ 9‏).‏

¹² בנוסף לטוהר מוסרי, דרוש מנושאי שם יהוה גם טוהר דתי. יהוה שב והזהיר את עם־ישראל הקדום שלא להיות מושפע מחשיבתם, מעשיהם ומנהגיהם של עמי הסביבה, שעבדו אלוהים אחרים. לאמיתו־של־דבר, רק בתנאי זה – שלא ילכו בדרכי הגויים – נועדו הם להישאר בארץ המובטחת (‏ויקרא י”ח:24–30;‏ דברים י”ב:29–31‏). לא רק עבודת־אלילים היתה אסורה, אלא גם העיסוק באמונות תפלות לסוגיהן, כולל ספיריטיזם, הגדת־עתידות, כשפים, דרישה אל המתים ואסטרולוגיה (‏שמות כ’:3–5; כ”ב:17;‏ ויקרא כ’:27;‏ דברים י”ח:9–13;‏ ישעיהו ח’:19, 20; מ”ז:13;‏ ירמיהו י’:2‏).‏

¹³ עיקרי־אמונה טהורים קשורים קשר הדוק לטוהר דתי. האזהרה שלא לחקות את המוסר הירוד ואת הפולחן של עמי הסביבה, התייחסה  לא רק לתקופה בה כבש עם־ישראל את הארץ מידי הכנענים. יהוה גילה לעמו אמת דתית. רק הם עבדו את יהוה, האל האמיתי (‏שמות י”ט:5, 6;‏ דברים ד’:32–37;‏ תהלים קמ”ז:19, 20‏). רק הם ידעו אותו מקרוב, ובהיותם עדיו, יכלו הם ללמד אחרים אודותיו (‏ישעיהו מ”ג:9–12;‏ תהלים ק”ה:1‏). בניגוד לכך, מנהגיהם הדתיים של עמים אחרים שיקפו חוסר ידע בסיסי על אלוהים (‏ישעיהו ס’:2‏).‏

¹⁴ על אף התחלתו הטובה, הודח עם־ישראל לא אחת על־ידי רעיונות דתיים זרים (‏שופטים ב’:11–13;‏ מלכים א’. י”ח:21;‏ ירמיהו ב’:11–13;‏ יחזקאל ח’:14–18‏). הגם שהתרבות הכנענית, וכן הבבלית, השאירו את רישומן על היהדות, הרי שהאתגר הגדול ביותר שניצב בפניה היה בתקופת ההתייוונות, תחת שלטון האימפריה היוונית.‏ * בסכמו תקופה ארוכה זו של השפעת התרבות היוונית, שנמשכה מן המאה הרביעית לפה”ס ועד למאות הראשונות לספירה, מציין הסופר היהודי מקס דימונט: ”כשהם מועשרים בחשיבה אפלטונית, בתורת־ההיגיון של אריסטו ובמדע של אאוקלידס, ניגשו המלומדים היהודים אל התורה בכלים חדשים. ... הם החלו להוסיף חשיבה יוונית להתגלות היהודית”.‏

15–17. (א) מה מלמד המקרא על המוות והנפש? (ראה התיבה ”‏המוות, הנפש והנשמה – מה הם?‏‏”.) (ב) איזו תוחלת מעניק המקרא למתים?‏

¹⁵ האם הושפעו במהלך אותה תקופה עיקרי־האמונה של היהדות? האנציקלופדיה יודאיקה מודה בכנות: ”קרוב לוודאי שהאמונה בהישארות הנפש חדרה ליהדות כתוצאה מהשפעה יוונית”.‏⁷ התנ”ך מורה בבירור שאלוהים התכוון מלכתחילה שהאדם יחיה לנצח תוך בריאות מושלמת, כאן עלי־אדמות. (ראה החלק ”מהי מטרת אלוהים כלפי האנושות?”, סעיפים 2–4‏.) בבראשית ב’:7 נאמר: ”וייצר יהוה אלוהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפָּיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה”. שים לב, שאין הפסוק מציין שלאדם ניתנה נפש, אלא שהוא עצמו היה נפש. מאחר שמרד באלוהים והמרה את פיו, נגזר על אדם הראשון עונש מוות. עקב כך אדם, כנפש אנושית, מת. לא נותר ממנו חלק כלשהו שהמשיך להתקיים בתחום אחר. לפיכך, רעיון הישארות הנפש משולל כל יסוד מקראי.‏ * המקרא מציין בפשטות: ”הנפש החוטאת היא תמות” (‏יחזקאל י”ח:4‏).‏

¹⁶ מה שנאמר במקרא על מצב המתים, עולה בקנה אחד עם הפסוקים המראים שהנפש מתה. בקהלת ט’:5,‏ 10 נאמר: ”כי החיים יודעים שימותו, והמתים אינם יודעים מאומה. ... כי אין מעשה וחשבון ודעת וחוכמה בשאול [הקבר המשותף של האנושות], אשר אתה הולך שמה”. (השווה תהלים קמ”ו:3, 4‏.) המוות חל על האנושות כעונש מאת אלוהים (‏בראשית ב’:17‏). המוות הוא ההיפך מן החיים, ולא צורת חיים אחרת. כיוון שכך, אל תפתיענו העובדה שאין המקרא מתייחס כלל לענישה באש־גיהינום. גם רעיון זה שאוב מן הפילוסופיה היוונית ומהווה אמונה אלילית. באשר לאמונה היהודית המסתורית בגלגול נשמות, מציינת האנציקלופדיה היהודית הסטנדרטית החדשה: ‏”נראה שרעיון זה מקורו בהודו. ... בתורת הקבלה מופיע הוא לראשונה בספר בהיר‏, ולאחר־מכן – מאז ספר הזוהר ואילך – הוא רווח בקרב המקובלים ותופש מקום נכבד באמונה ובספרות החסידית”.‏⁸

¹⁷ מאחר שהמוות הינו ההיפך מן החיים, והנפש איננה ממשיכה להתקיים בתחום אחר, איזו תוחלת יש למתים? המקרא מורה בבירור כי לאחר שיוחזרו תנאי גן־עדן על כנם, עקב התערבותו של המלך המשיח שאותו מינה אלוהים, יקומו רוב המתים לתחייה. עיקר־אמונה מקראי זה מוגדר לא אחת כ’תחיית המתים’. המוקמים לתחייה לא יכללו רק את עובדי־אלוהים הנאמנים, אלא גם מיליונים ואף מיליארדים שמעולם לא זכו להזדמנות מלאה ללמוד אודותיו ולשרתו באמת (‏דניאל י”ב:2,‏ 13;‏ ישעיהו כ”ו:19;‏ איוב י”ד:14, 15‏).‏

18, 19. מדוע על הפרט לדעת את אלוהים, ומה מאפשר לו לעשות כן?‏

¹⁸ האין התוחלת לקום לקראת חיים מושלמים עלי־אדמות מהווה מניע רב־און לאנשים  בני כל העמים לדרוש ולהכיר את האל האמיתי? אך, מהו מקור־ההדרכה האמיתי שמאת יהוה בתקופה זו של אחרית הימים, שעליו מדובר בישעיהו ב’:2, 3‏? מי יכול להנחות אנשים בדרכי יהוה, למען ’יילכו באורחותיו’? היכולות היהדות או הנצרות לספק הדרכה מעין זו, לאור המידע המקראי שהובא לדיון עד כה?‏

¹⁹ הנבואות מלמדות שתהיה קבוצת אנשים שתישא את שם יהוה בצורה טהורה. הללו ישמשו הן כעדיו והן כמקור הארה רוחנית לעמים (‏ישעיהו ס’:2, 3‏).‏