לבוש והופעה חיצונית היו מכשול עבורי

סיפורה של אילין ברמבאו

התחנכתי על ברכי אמונת המסדר הישן של האחים הבפטיסטים הגרמנים,‏ שדומה לאמונתם של האמישים והמנוניטים.‏ מסדר האחים נוסד בגרמניה בשנת 1708 כחלק מהתעוררות דתית שנקראה פִּייֶטיזם.‏ לפי האנציקלופדיה לדתות,‏ הפייטיזם נולד מתוך האמונה שהאנושות זקוקה לבשורה הטובה על המשיח,‏ ומשום כך התנועה שלחה מיסיונרים לארצות רבות ברחבי העולם.‏

בשנת 1719 הגיעה קבוצה קטנה בהנהגת אלכסנדר מאק אל פנסילבניה של ימינו בארצות הברית.‏ הקבוצה הזו התפלגה מאז לכמה קבוצות,‏ כשכל אחת מהן דבקה בפרשנות משלה לתורתו של מאק.‏ הכנסייה הקטנה שלנו מנתה כ־50 חברים.‏ הדגש היה תמיד בקריאה במקרא ובדבקות בהחלטות הרשמיות של הכנסייה.‏

משפחתי הייתה חלק ממסדר האחים במשך לפחות שלושה דורות.‏ אני הצטרפתי לכנסייה ונטבלתי בגיל 13.‏ תמיד לימדו אותי שאסור לקנות או להשתמש במכונית,‏ בטרקטור,‏ בטלפון,‏ ברדיו או בכל המצאה חשמלית אחרת.‏ הנשים לבשו בגדים פשוטים,‏ לא הסתפרו ותמיד עטו כיסוי ראש.‏ הגברים גידלו זקן.‏ האמנו שאסור לנו להיות חלק מן העולם,‏ והמשמעות של זה הייתה לא ללבוש בגדים מודרניים,‏ לא להתאפר ולא לענוד תכשיטים,‏ כי כל הדברים האלה היו לדעתנו ביטוי של חטא הגאווה.‏

לימדו אותנו לרכוש כבוד עמוק למקרא וראינו בו מזון רוחני.‏ מדי יום לפני ארוחת הבוקר,‏ ישבנו יחד בסלון ואבא הקריא לנו פרק מהמקרא והסביר אותו.‏ אחר כך הוא התפלל בשעה שכולנו כרענו על ברכינו.‏ לאחר מכן,‏ אימא דקלמה את תפילת האדון.‏ תמיד ציפיתי בכיליון עיניים לבקרים האלה כי כל המשפחה הייתה ביחד והתרכזנו בדברים רוחניים.‏

גרנו בחווה ליד דלפי,‏ אינדיאנה וגידלנו יבולים שונים.‏ השתמשנו בסוס וכרכרה כדי להוביל את התוצרת העירה ומכרנו אותה ברחוב או מבית לבית.‏ האמנו שעבודה קשה היא חלק מעבודת אלוהים,‏ אז זה מה שעשינו.‏ עמלנו כל השבוע,‏ מלבד ביום ראשון,‏ שבו אסור היה לנו לעשות כל ”‏מלאכה קשה”‏.‏ אבל לפעמים משפחתנו הייתה כל כך שקועה בעבודה בחווה שזה הקשה עלינו להתמקד בעניינים הרוחניים.‏

הקמת משפחה

ב־1963,‏ כשהייתי בת 17,‏ התחתנתי עם ג׳יימס,‏ שגם הוא השתייך למסדר האחים והיה דור רביעי באמונה.‏ לשנינו היה רצון עז לשרת את אלוהים והאמנו שהכנסייה שלנו היא הכנסייה האמיתית היחידה.‏

ב־1975 כבר היו לנו שישה ילדים,‏ וב־1983 נולד ילדנו השביעי והאחרון.‏ רבקה,‏ השנייה מבין שבעת ילדינו היא הבת היחידה.‏ עבדנו קשה,‏ בזבזנו מעט וחיינו חיים פשוטים.‏ השתדלנו לחנך את ילדינו לפי אותם עקרונות מקראיים שלמדנו מהורינו ומחברים אחרים במסדר האחים.‏

ההופעה החיצונית הייתה חשובה מאוד בעיני חברי המסדר.‏ האמנו שמכיוון שאי־אפשר לדעת מה טמון בלב האדם,‏ הלבוש הוא מה שחושף את הפנימיות שלנו.‏ אז אם מישהי בכנסייה ניפחה יותר מדי את שערה,‏ או אם הדוגמה שעל שמלתה בולטת מדי,‏ ראינו בזה סימן לגאווה.‏ לפעמים כל הכללים האלה תפסו מקום מרכזי בחיינו יותר מאשר המקרא.‏

גיסי לומד את המקרא בכלא

בסוף שנות ה־60,‏ אח של בעלי,‏ ג׳סי,‏ שגם גדל במסדר האחים,‏ נידון למאסר כי הוא סירב להתגייס לצבא.‏ בכלא הוא פגש את עדי־יהוה,‏ שגם הם מאמינים ששירות צבאי אינו עולה בקנה אחד עם עקרונות המקרא (‏ישעיהו ב׳:‏4;‏ מתי כ״ו:‏52‏)‏.‏ לג׳סי היו הרבה שיחות על המקרא עם עדי־יהוה והתנהגותם מאוד הרשימה אותו.‏ אחרי שהוא למד לעומק את המקרא הוא החליט להיטבל כאחד מעדי־יהוה — החלטה שמאוד לא מצאה חן בעינינו.‏

ג׳סי שיתף את בעלי במה שהוא למד וגם הביא לג׳יימס באופן קבוע את כתבי העת עורו!‏ והמצפה.‏ קריאת כתבי העת עוררה עוד יותר את התעניינותו של ג׳יימס במקרא.‏ הוא תמיד רצה לשרת את הבורא אך הרגיש רחוק ממנו,‏ ולכן הוא התעניין בכל דבר שיכול היה לעזור לו להתקרב אל אלוהים.‏

זקני העדה שלנו עודדו אותנו לקרוא כתבי עת של דתות הדומות לדת שלנו,‏ כמו האמיש והמנוניטים,‏ למרות שראינו בהן קבוצות שהפכו להיות חלק מן העולם.‏ אבל לאבא שלי היו דעות קדומות מושרשות על עדי־יהוה ותמיד אמר שאסור לנו בשום אופן לקרוא את כתבי העת המצפה ועורו!‏,‏ ולכן הזדעזעתי כשראיתי את ג׳יימס קורא אותם.‏ פחדתי שהוא יתחיל להאמין בכל מיני תורות כזב.‏

בכל זאת,‏ כבר תקופה ארוכה שלג׳יימס היו ספקות לגבי חלק מהאמונות של מסדר האחים,‏ שלדעתו סתרו את מה שכתוב במקרא ­— במיוחד לגבי האמונה שזה חטא לעשות כל ”‏מלאכה קשה”‏ ביום הקדוש,‏ יום ראשון.‏ למשל,‏ הם לימדו שמותר להשקות את בעלי החיים שלך ביום ראשון אבל אסור לנכש עשבים.‏ זקני העדה לא הצליחו לתת לו שום הסבר מקראי לכלל הזה.‏ לאט לאט,‏ גם בי התחילו לצוץ ספקות לגבי תפיסות כאלה.‏

היה לנו מאוד קשה להתנתק ממסדר האחים כי תמיד האמנו שהכנסייה שלנו היא הכנסייה הנכונה,‏ וגם ידענו שניתקל בהרבה בעיות אם נעזוב אותה.‏ אבל מצפוננו כבר לא הרשה לנו להישאר חלק מדת שלדעתנו לא דבקה לגמרי במקרא.‏ אז ב־1983 כתבנו מכתב שבו הסברנו את הסיבות לעזיבתנו,‏ וביקשנו שהמכתב יוקרא בפני חברי הכנסייה.‏ בעקבות זאת נודינו ממסדר האחים.‏

חיפוש אחר דת האמת

מאז ואילך התחלנו לחפש אחר דת האמת.‏ ניסינו למצוא סוג של עקביות,‏ דת שמיישמת בפועל את הדברים שהיא מטיפה להם.‏ קודם כול שללנו כל דת שהשתתפה במלחמות.‏ עדיין נמשכנו לדתות ה”‏פשוטות”‏ כי חשבנו שאורח חיים פשוט ובגדים צנועים ופשוטים היו אינדיקציה לכך שדת מסוימת היא לא חלק מן העולם.‏ מ־1983 ועד 1985 סבבנו ברחבי ארצות הברית ובדקנו דתות שונות — מנוניטים,‏ קווייקרים וזרמים ”‏פשוטים”‏ אחרים.‏

במהלך אותה תקופה עדי־יהוה ביקרו אותנו בחווה ליד קמדן,‏ אינדיאנה.‏ הקשבנו להסברים שלהם אבל ביקשנו מהם להשתמש אך ורק בתרגום המלך ג׳יימס של המקרא.‏ אמנם כיבדתי את העמדה שנקטו עדי־יהוה לגבי מלחמות,‏ אבל היה לי קשה להקשיב להם כי חשבתי שאם הם לא מכירים בצורך ללבוש בגדים פשוטים כדי להיבדל מן העולם,‏ לא יכול להיות שהם דת האמת.‏ האמנתי שאנשים שמתלבשים בצורה מודרנית ורוכשים מוצרים וחפצים מודרניים הם אנשים גאוותנים.‏

ג׳יימס התחיל ללכת לאסיפות של עדי־יהוה ולקח איתו גם כמה מהבנים שלנו.‏ זה מאוד הרגיז אותי.‏ בעלי הפציר בי להצטרף אליו אבל לא רציתי.‏ ואז יום אחד הוא אמר לי:‏ ”‏גם אם את לא מסכימה עם כל מה שהם מלמדים,‏ פשוט בואי ותראי במו עינייך איך הם מתייחסים זה לזה”‏.‏ זה היה מה שהרשים אותו.‏

בסופו של דבר החלטתי להצטרף אליו,‏ אבל לנקוט משנה זהירות.‏ נכנסתי לאולם המלכות לבושה בשמלה פשוטה,‏ ולראשי כיסוי הראש המסורתי.‏ גם הילדים שלנו היו לבושים בפשטות,‏ וחלקם היו יחפים.‏ אבל למרות זאת עדי־יהוה ניגשו אלינו והיו מאוד נחמדים.‏ חשבתי לעצמי ’‏אנחנו כל כך שונים מהם אבל הם בכל זאת מקבלים אותנו’‏.‏

מאוד התרשמתי מהאהבה שלהם,‏ אבל עדיין הייתי נחושה בדעתי רק להתבונן מהצד.‏ כשהם שרו את השירים לא נעמדתי ולא שרתי איתם.‏ כשהאסיפה הסתיימה,‏ הצפתי אותם בשאלות לגבי דברים שחשבתי שהם לא עושים נכון ולגבי פירושם של פסוקים שונים.‏ למרות שלא הייתי מאוד עדינה,‏ כל מי ששאלתי אותו הקשיב לי בתשומת לב רבה.‏ גם מאוד הרשים אותי שיכולתי לשאול אנשים שונים את אותן השאלות ולקבל תשובות זהות.‏ לפעמים הם אפילו כתבו בשבילי את התשובה,‏ וזה מאוד עזר לי כי מאוחר יותר יכולתי ללמוד את החומר בעצמי.‏

בקיץ של שנת 1985,‏ המשפחה שלנו הלכה לכינוס של עדי־יהוה בממפיס,‏ טנסי,‏ רק כדי לראות מה זה.‏ לג׳׳ימס עדיין היה זקן,‏ ועדיין לבשנו את הבגדים הפשוטים והמסורתיים שלנו.‏ בזמן ההפסקות כמעט שלא היה רגע שבו לא ניגש אלינו מישהו להגיד שלום.‏ כל האהבה ותשומת הלב שהרעיפו עלינו והאופן שבו קיבלו אותנו מאוד נגעו לליבנו.‏ דבר נוסף שהרשים אותנו היה האחדות ששררה בקרב עדי־יהוה — לא משנה לאיזו קהילה הגענו,‏ ההסברים ששמענו באסיפות היו זהים.‏

ההתעניינות האישית מצד האחים מאוד השפיעה על ג׳יימס והוא הסכים ללמוד את המקרא.‏ הוא בחן כל דבר לעומק כי רצה להיות בטוח שמה שהוא לומד באמת נכון (‏מעשי השליחים י״ז:‏11;‏ תסלוניקים א׳.‏ ה׳:‏21‏)‏.‏ לבסוף ג׳יימס השתכנע שהוא מצא את האמת.‏ אבל אני,‏ לעומת זאת,‏ הרגשתי חצויה.‏ רציתי לעשות את הטוב והישר אבל לא רציתי להיות פתאום מודרנית ולהיחשב למישהי ”‏עולמית”‏.‏ כשכבר הסכמתי להצטרף לשיעורי המקרא,‏ ישבתי בהתחלה כשעל ברכי האחת מונח תרגום המלך ג׳יימס ועל ברכי השנייה התרגום היותר מודרני,‏ תרגום עולם חדש.‏ בדקתי כל פסוק בשני התרגומים כדי לוודא שלא מטעים אותי.‏

מה שלבסוף שכנע אותי

כשלמדנו עם עדי־יהוה הבנו שאבינו שבשמים הוא אל אחד ולא מורכב משלושה אלים שונים.‏ למדנו גם שאנחנו עצמנו נפשות ושאין לנו נפש בת־אלמוות (‏בראשית ב׳:‏7;‏ דברים ו׳:‏4;‏ יחזקאל י״ח:‏4;‏ קורינתים א׳.‏ ח׳:‏5,‏ 6‏)‏.‏ למדנו גם שהשאול היא הקבר המשותף של כל האנושות ולא מקום של עינויים נצחיים (‏איוב י״ד:‏13;‏ תהלים ט״ז:‏10;‏ קהלת ט׳:‏5,‏ 10;‏ מעשי השליחים ב׳:‏31‏)‏.‏ למידת האמת לגבי השאול והגיהינום הייתה ציון דרך משמעותי בשבילנו,‏ משום שבכנסייה שלנו אף פעם לא שררה הסכמה בנושא.‏

למרות הכול,‏ עדיין לא הייתי בטוחה שעדי־יהוה הם דת האמת,‏ כי לפי תפיסתי הם היו חלק מהעולם מפני שסגנון החיים שלהם לא היה ”‏פשוט”‏,‏ דבר שלדעתי היה חיוני.‏ יחד עם זאת,‏ הבנתי שהם באמת מקיימים את מצוותו של ישוע להכריז את הבשורה הטובה על המלכות,‏ לכל אדם.‏ הייתי מאוד מבולבלת (‏מתי כ״ד:‏14;‏ כ״ח:‏19,‏ 20‏)‏.‏

במהלך התקופה הקריטית הזאת,‏ מה שעזר לי להמשיך ללמוד הייתה האהבה של האחים.‏ לא פעם,‏ אחים ואחיות שונים מהקהילה היו קופצים לבקר אותנו,‏ כביכול כדי לקנות חלב או ביצים,‏ וזה גרם לנו בהדרגה לראות שהם אנשים טובים באמת.‏ עצם העובדה שאח מסוים לימד אותנו את המקרא לא מנעה מאחרים בקהילה שעברו ליד הבית שלנו,‏ לעצור לביקור קצר.‏ זו הייתה הזדמנות טובה בשבילנו להכיר את האחים.‏ הרגשנו שההתעניינות שלהם בנו היא אמיתית,‏ והערכנו יותר ויותר את האהבה שגילו כלפינו.‏

לא רק אחים מהקהילה הכי קרובה אלינו התעניינו בנו.‏ בתקופה שנאבקתי בתוך תוכי עם נושא הלבוש וההופעה החיצונית,‏ ביקרה אותי קיי בריגז,‏ אחות מקהילה שכנה,‏ שמתוך העדפה אישית לא התאפרה ונהגה להתלבש בצורה פשוטה כמוני.‏ הרגשתי בנוח במחיצתה ויכולתי לשוחח איתה בצורה יותר פתוחה.‏ יום אחד הגיע לבקר אותי לואיס פלורה,‏ שגם הוא בא מדת שניהלה סגנון חיים ”‏פשוט”‏.‏ הוא שם ללב ללבטים שלי ושלח לי מכתב בן עשרה עמודים בניסיון להרגיע את חששותיי.‏ טוב ליבו ריגש אותי עד דמעות וקראתי את מכתבו שוב ושוב.‏

ביקשתי מאח אודל,‏ שהיה משגיח נודד,‏ להסביר לי את הפסוקים בישעיהו ג׳:‏18–23 ובפטרוס א׳.‏ ג׳:‏3,‏ 4‏.‏ שאלתי אותו:‏ ”‏האם הפסוקים האלה לא מראים שכדי להיות רצויים בעיני אלוהים,‏ הלבוש שלנו צריך להיות פשוט?‏”‏ הוא שאל אותי בתגובה:‏ ”‏ומה לגבי כיסוי הראש המסורתי וקליעת צמות?‏”‏ במסדר האחים קלענו את שיערן של הילדות הקטנות,‏ והנשים עטו כיסוי ראש.‏ ראיתי את חוסר העקביות פה,‏ והתרשמתי מהסבלנות והאדיבות של אותו משגיח נודד.‏

בהדרגה השתכנעתי יותר ויותר,‏ אבל עדיין היה עניין אחד שמאוד הפריע לי — הנשים נהגו לגזוז את שערן.‏ זקני הקהילה ניסו להסביר לי שיש נשים ששערן גדל עד לאורך מסוים ואילו שערן של אחרות ממשיך לצמוח ונהיה ארוך מאוד.‏ האם זה אומר שהשיער של אישה אחת מקובל יותר משערה של אישה אחרת?‏ הם גם עזרו לי לראות איך המצפון קשור לנושא הלבוש וההופעה החיצונית,‏ ונתנו לי חומר לקרוא בבית.‏

התחלנו ליישם את מה שלמדנו

חיפשנו פרי טוב ומצאנו אותו.‏ ישוע אמר:‏ ”‏בזאת יֵדעו הכול שתלמידיי אתם — אם תהיה אהבה ביניכם”‏ (‏יוחנן י״ג:‏35‏)‏.‏ השתכנענו שעדי־יהוה הם אנשים שמגלים אהבה אמיתית‏.‏ אבל בשביל שני הילדים הגדולים שלנו,‏ נייתן ורבקה,‏ זאת הייתה תקופה מאוד מבלבלת מכיוון שהם כבר קיבלו על עצמם את האמונה של מסדר האחים הישן ונטבלו בכנסייה הזאת.‏ יחד עם זאת,‏ הם התרשמו מאוד מהאהבה שראו בקרב האחים ובסופו של דבר גם הם אימצו לליבם את האמיתות שחלקנו איתם מתוך המקרא.‏

רבקה תמיד השתוקקה לקשר חם וקרוב עם אלוהים.‏ היה לה יותר קל להתפלל אליו לאחר שלמדה שהוא לא גוזר מראש את המעשים ואת העתיד של כל אדם ואדם.‏ וכשהיא הבינה שאלוהים הוא לא חלק משילוש מסתורי אלא דמות ממשית שהיא יכולה לחקות,‏ זה עזר לה להתקרב אליו (‏אפסים ה׳:‏1‏)‏.‏ כמו כן,‏ מאוד שימח אותה שהיא לא צריכה להשתמש בשפה מיושנת וארכאית כשהיא פונה אליו.‏ כשהבינה מה אלוהים דורש ממי שמתפללים אליו,‏ ולמדה על מטרתו הנפלאה לתת לבני אדם חיי נצח בגן עדן עלי אדמות,‏ היא הרגישה הרבה יותר קרובה לבורא (‏תהלים ל״ז:‏29;‏ ההתגלות כ״א:‏3,‏ 4‏)‏.‏

כולנו משרתים את יהוה באחדות

ג׳יימס ואני,‏ יחד עם חמשת ילדינו הגדולים — נייתן,‏ רבקה,‏ ג׳ורג׳,‏ דניאל וג׳ון — נטבלנו כעדי־יהוה בקיץ של 1987.‏ הארלי נטבל ב־1989 וסיימון ב־1994.‏ כל המשפחה שלנו משתתפת במסירות בפעילות שישוע המשיח הטיל על תלמידיו — להכריז את הבשורה הטובה על מלכות אלוהים.‏

חמשת בנינו הגדולים וכן גם בתנו רבקה שירתו במשרד הסניף של עדי־יהוה בארצות הברית.‏ ג׳ורג׳ עדיין משרת שם כבר 14 שנה,‏ וסיימון,‏ שסיים את לימודיו בבית הספר ב־2001,‏ החל גם הוא לשרת שם לאחרונה.‏ כל הבנים שלנו משרתים כזקני קהילה או כמשרתים־עוזרים בקהילות של עדי־יהוה.‏ בעלי משרת כזקן קהילה בקהילת טייר במדינת מיזורי,‏ ואני עסוקה מאוד בשירות השדה.‏

יש לנו שלושה נכדים — ג׳סיקה,‏ לטישה וקיילב — ואנחנו שמחים לראות איך הוריהם מטפחים בליבם אהבה ליהוה.‏ המשפחה שלנו שמחה מאוד שיהוה משך אותנו אליו ועזר לנו לזהות את העם הנושא את שמו בזכות האהבה שהם מגלים.‏

אנחנו מאוד מזדהים עם אנשים שאומנם רוצים להשביע את רצון אלוהים,‏ אבל חינכו אותם להאמין שהכללים של דתם חשובים יותר מהמקרא.‏ אנחנו מקווים שהם ימצאו את השמחה שאנחנו מצאנו.‏ פעם היינו הולכים מבית לבית כדי למכור ירקות ומוצרים שונים,‏ אבל עכשיו אנחנו מכריזים מבית לבית את הבשורה הטובה על מלכות אלוהים ועל הברכות הנפלאות שהיא תרעיף על האנושות.‏ דמעות מציפות את עיניי כשאני חושבת על כל הסבלנות והאהבה שגילו כלפינו מי שמשתייכים לעם הנושא את שם יהוה!‏

‏[‏תמונה]‏

בגיל שבע ובבגרותי

‏[‏תמונה]‏

ג׳יימס,‏ ג׳ורג׳,‏ הארלי וסיימון,‏ לבושים בבגדים פשוטים

‏[‏תמונה]‏

תמונה שלי שהופיעה בעיתון המקומי,‏ מביאה ירקות לשוק

‏[‏שלמי תודה]‏

Lafayette, Indiana ‏,Journal and Courier

‏[‏תמונה]‏

עם משפחתנו כיום