למה אנחנו זקוקים לתקווה?‏

מה אם דניאל,‏ אותו חולה סרטן צעיר שתואר בתחילת המאמר הקודם,‏ היה שומר על תקווה איתנה?‏ האם הוא היה מנצח את הסרטן?‏ האם הוא היה חי היום?‏ אפילו התומכים הנלהבים ביותר ביכולותיה של התקווה יהססו לטעון דבר שכזה.‏ וזאת נקודה חשובה.‏ אין להפריז בערכה של התקווה;‏ היא לא תרופת פלא לכל מחלה.‏

בריאיון לחדשות סי.‏בי.‏אס הזהיר דוקטור נתן צ׳רני מפני ייחוס חשיבות מוגזמת לכוחה של התקווה כשמדובר בחולים במצב קשה מאוד:‏ ”היו לנו מקרים של בעלים שנזפו בנשים שלהם על כך שהן כביכול לא עשו מספיק מדיטציות או לא חשבו חיובי מספיק”.‏ דוקטור צ׳רני הוסיף:‏ ”כל התפיסה הזאת יצרה אשליה של שליטה.‏ ואז כשאנשים לא מצליחים,‏ אנחנו כאילו אומרים להם שהם לא התאמצו מספיק לשלוט בגידול שלהם,‏ וזה לא הוגן”.‏

למעשה,‏ מי שנאבקים במחלה סופנית נמצאים במלחמה קשה ומתישה.‏ הדבר האחרון שיקיריהם ירצו לעשות הוא להוסיף רגשי אשמה למעמסה הכבדה שכבר מעיקה עליהם.‏ האם המסקנה היא שלתקווה אין שום ערך?‏

ממש לא.‏ לדוגמה,‏ הרופא שהוזכר לעיל מתמחה ברפואה פליאטיבית,‏ כלומר בטיפולים שמתמקדים לא בריפוי המחלה ישירות,‏ ואפילו לא בהארכת החיים,‏ אלא בהקלה על מצבו של החולה ושיפור איכות חייו עד מותו.‏ הרופאים האלה משוכנעים בערך הרב שיש לטיפולים שמרוממים את מצב רוחם של החולים,‏ אפילו אלה שבמצב אנוש.‏ יש לא מעט ראיות שהתקווה יכולה להשיג את זה,‏ ואפילו יותר.‏

חשיבותה של התקווה

‏”התקווה היא טיפול עוצמתי”,‏ טוען הכתב הרפואי ד״ר ו.‏ גיפורד־ג׳ונס.‏ הוא בדק כמה וכמה מחקרים שנועדו לברר את מידת ההשפעה שיש לתמיכה רגשית על חולים סופניים.‏ ההנחה היא שתמיכה כזאת ממלאת את האדם בתקווה ועוזרת לו לשמור על גישה חיובית.‏ מחקר אחד מ־1989 מצא שחולים שקיבלו תמיכה רגשית כזאת חיו יותר,‏ ואילו מחקר עדכני יותר היה פחות חד־משמעי בנושא.‏ בכל אופן,‏ המחקרים מאשרים שחולים שזוכים לתמיכה רגשית סובלים פחות מדיכאונות ומכאבים מאשר אלה שלא זוכים לתמיכה כזאת.‏

שים לב למחקר נוסף שהתמקד בהשפעה שיש לאופטימיות ולפסימיות על מחלות לב כליליות.‏ המחקר כלל למעלה מ־300,‏1 גברים ובדק תחילה ביסודיות אם יש להם השקפת חיים אופטימית או פסימית.‏ בדיקה שנעשתה עשר שנים מאוחר יותר גילתה שלמעלה מ־12 אחוזים מאותם גברים סבלו ממחלת לב כלילית,‏ מתוכם מספרם של הפסימיים היה גדול כמעט פי שניים ממספרם של האופטימיים.‏ לאורה קובזנסקי,‏ מרצה בכירה לבריאות והתנהגות חברתית בבית־הספר הרווארד לבריאות הציבור,‏ מציינת:‏ ”רוב הראיות שתומכות בתפיסה שחשיבה חיובית מועילה לנו לא היו מבוססות.‏ המחקר הזה מציג את אחת ההוכחות הרפואיות הראשונות לתפיסה הזאת בתחום מחלות הלב”.‏

מספר מחקרים מראים שמי שמחשיבים את מצבם הבריאותי לגרוע מתאוששים לאט יותר מניתוח מאשר אלה שמחשיבים את מצבם הבריאותי למצוין.‏ יש שמקשרים את האופטימיות אפילו לאריכות ימים.‏ מחקר אחד בדק איך קשישים מושפעים מתפיסות חיוביות ושליליות לגבי הזדקנות.‏ כאשר הציגו לקשישים במהירות מסרים שמייחסים לזקנה יותר חוכמה ויותר נסיון,‏ צורת ההליכה שלהם התאפיינה ביותר מרץ וחיוניות.‏ למעשה,‏ השיפור היה שקול לתוצאות של שלושה חודשי אימונים.‏

למה תחושות כמו תקווה,‏ אופטימיות והשקפה חיובית משפיעות לטובה על הבריאות?‏ המדענים והרופאים אולי לא מבינים מספיק טוב את הנפש וגוף האדם כדי לספק תשובות חד־משמעיות,‏ אבל מומחים שחוקרים את הנושא יכולים להעלות השערות מושכלות.‏ לדוגמה,‏ פרופסור לנוירולוגיה מציין:‏ ”כשאתה שמח ומלא תקווה אתה מרגיש טוב.‏ זהו מצב מהנה שמתאפיין במעט מאוד סטרס,‏ והגוף פורח בתנאים כאלה.‏ זה דבר נוסף שאנשים יכולים לעשות כדי לשמור על בריאותם”.‏

אולי בעיני כמה רופאים,‏ פסיכולוגים ומדענים זה נראה רעיון פורץ דרך,‏ אבל הוא בכלל לא חדש למי שמכירים את המקרא.‏ לפני כמעט 000,‏3 שנה המלך החכם שלמה כתב ברוח אלוהים:‏ ”לב שמח הוא תרופה טובה,‏ אך רוח נכאה שואבת את כוח האדם” (‏משלי י״ז:‏22‏)‏.‏ שים לב לאיזון שמשקף הפסוק.‏ הוא לא אומר שלב שמח ירפא כל מחלה,‏ אלא פשוט שהוא ”תרופה טובה”.‏

בעצם אולי הגיוני לשאול:‏ ”אם התקווה הייתה תרופה,‏ איזה רופא לא היה רושם אותה למטופליו?‏” ויותר מכך,‏ לתקווה יש יתרונות אפילו מעבר לתחום הרפואי.‏

ההשפעה של אופטימיות ופסימיות על חייך

חוקרים גילו שאנשים אופטימיים מפיקים תועלת בתחומים רבים בזכות השקפתם החיובית על החיים.‏ רמת ההישגים שלהם גבוהה יותר בלימודים,‏ בעבודה ואפילו בתחום האתלטי.‏ לדוגמה,‏ מחקר אחד התמקד בנבחרת אתלטיקה קלה לנשים.‏ המאמנים ביצעו הערכה יסודית של יכולותיהן האתלטיות של הנשים.‏ במקביל נערך סקר בקרב הנשים עצמן כדי לאמוד היטב את מידת התקווה שלהן.‏ הסתבר שמידת התקווה של הנשים ניבאה בצורה הרבה יותר מדויקת את רמת הביצועים שלהן מאשר הנתונים שסיפקו המאמנים.‏ למה התקווה היא גורם השפעה כל כך חזק?‏

החוקרים גילו רבות כתוצאה מהתעמקות בהיפך של האופטימיות — פסימיות.‏ במהלך שנות השישים,‏ ניסויים מסוימים הניבו ממצאים מפתיעים לגבי התנהגות בעלי חיים,‏ מה שגרם לחוקרים לטבוע את המונח ”חוסר אונים נרכש”.‏ הם גילו שגם בני אדם יכולים לסבול מצורה מסוימת של התסמונת.‏ לדוגמה,‏ אנשים שנבדקו בניסוי נחשפו לרעש צורמני,‏ ונאמר להם שהם יוכלו להפסיק את הרעש אם ילחצו על כפתורים ברצף מסוים.‏ הם הצליחו להפסיק את הרעש.‏

לקבוצה השנייה הנאמר אותו הדבר,‏ אבל במקרה שלהם הלחיצה על הכפתורים לא שינתה דבר.‏ כצפוי,‏ רבים בקבוצה השנייה פיתחו תחושת חוסר אונים.‏ בניסויים שהתקיימו מאוחר יותר הם היססו לנקוט פעולה כלשהי.‏ הם היו משוכנעים שכל מה שהם יעשו לא ישנה דבר.‏ אבל אפילו בקבוצה השנייה,‏ האנשים האופטימיים סירבו להיכנע לתחושת חוסר האונים.‏

דוקטור מרטין סליגמן,‏ שסייע בהכנת אותם ניסויים ראשונים,‏ החליט בעקבות זאת להתמחות בחקר האופטימיות והפסימיות.‏ הוא בדק לעומק את צורת החשיבה של אנשים שנטו לראות בעצמם חסרי אונים.‏ הוא הגיע למסקנה שחשיבה פסימית כזאת מעכבת אנשים בהרבה תחומים בחיים,‏ ואפילו משתקת אותם לגמרי.‏ סליגמן מסכם במילים הבאות את עניין החשיבה הפסימית והשפעותיה:‏ ”25 שנות מחקר שכנעו אותי שאם נאמר לעצמנו שוב ושוב,‏ כפי שעושה הפסימיסט,‏ שהצרות הן באשמתנו,‏ שהן אף פעם לא ייגמרו ושהן יהרסו את כל מה שננסה להשיג,‏ הרבה יותר צרות יבואו עלינו מאשר אם לא היינו חושבים כך”.‏

שוב,‏ המסקנות האלה אולי נשמעות היום חדשות,‏ אבל הן לא זרות למי שלומדים את המקרא.‏ שים לב לפסוק הבא מספר משלי:‏ ”אם ירפו ידיך ביום צרה,‏ צר יהיה כוחך” (‏משלי כ״ד:‏10‏)‏.‏ כן,‏ המקרא מסביר בבירור שרפיון ידיים והחשיבה השלילית שמתלווה אליו ישאבו ממך את הכוח הדרוש כדי לפעול.‏ אבל מה תוכל לעשות כדי להתגבר על הפסימיות ולפתח השקפה יותר אופטימית לגבי החיים?‏

‏[תמונה]‏

לתקווה יש יתרונות רבים