יהוה הוא אלוהי המקרא — האל האמיתי ובורא הכול (‏ההתגלות ד׳:‏11‏)‏.‏ הנביאים אברהם ומשה עבדו אותו,‏ וכן גם ישוע (‏בראשית כ״ד:‏27;‏ שמות ט״ו:‏1,‏ 2;‏ יוחנן כ׳:‏17‏)‏.‏ הוא אינו אל של עם אחד בלבד,‏ אלא אלוהי ”‏כל הארץ”‏ תהלים מ״ז:‏2‏)‏.‏

יהוה הוא שמו הייחודי של אלוהים,‏ ככתוב במקרא (‏שמות ג׳:‏15;‏ תהלים פ״ג:‏18‏)‏.‏ השם יהוה נגזר מפועל שמשמעו ”‏להיות”‏,‏ וישנם חוקרים הסבורים כי משמעותו היא ”‏גורם להיות”‏.‏ הגדרה זו הולמת את מעמדו של יהוה כבורא וכאל המגשים את מטרתו (‏ישעיהו נ״ה:‏10,‏ 11‏)‏.‏ המקרא גם עוזר לנו להכיר את אישיותו של יהוה ובמיוחד את תכונתו השלטת,‏ אהבה (‏שמות ל״ד:‏5–7;‏ לוקס ו׳:‏35;‏ יוחנן א׳.‏ ד׳:‏8‏)‏.‏

איננו יודעים את האופן המדויק שבו נהגה שם אלוהים בעברית העתיקה.‏ עם זאת,‏ ההגייה ”‏יְהֹוָה”‏ היא צורת ההגייה המקובלת ביותר של שם אלוהים בעברית כיום.‏

מדוע האופן שבו נהגה שם אלוהים בעברית העתיקה אינו ידוע כיום?‏

העברית העתיקה נכתבה בכתב עיצורי,‏ ללא סימני תנועות או ניקוד.‏ הקורא פשוט ידע להוסיף את התנועות המתאימות.‏ אבל אחרי שנשלמה כתיבת התנ״ך היו יהודים שאימצו את האמונה התפלה שאסור לבטא את שמו הפרטי של אלוהים.‏ כאשר קראו בקול פסוק המכיל את שם אלוהים,‏ הם החליפו אותו בתארים כגון ”‏אדוני”‏ או ”‏אלוהים”‏.‏ אמונה תפלה זו השתרשה במאות השנים שחלפו מאז,‏ וכתוצאה מכך אבדה צורת ההגייה העתיקה.‏ a

יש הסבורים שהגיית השם היא ”‏יַהוֶה”‏ (‏Yahweh)‏ ויש שמעלים אפשרויות אחרות.‏ באחת ממגילות ים המלח המכילה קטע מספר ויקרא ביוונית תועתק השם המפורש לצורה יַאוֹ (‏Iao)‏.‏ מלבד צורה זו,‏ הציעו כותבים יוונים קדומים את ההגיות יַאֶה (‏Iae)‏ יַאבֶּה (‏Iabe)‏ וכן יַאוּוֶה (‏Iaoue)‏.‏ אך לא ניתן להוכיח שאחת מצורות ההגייה הללו היא ההגייה שהייתה נהוגה בעברית העתיקה.‏ b

תפיסות מוטעות לגבי שם אלוהים במקרא

תפיסה מוטעית:‏ אין להזכיר את שם אלוהים במקרא כי איננו יודעים איך בדיוק הוגים אותו בעברית.‏

עובדה:‏ טיעון זה יוצא מנקודת הנחה שאלוהים מצפה מאנשים הדוברים שפות שונות לבטא את שמו בצורה זהה.‏ אך מן המקרא עולה שעובדי אלוהים בימי קדם שדיברו שפות שונות הגו שמות פרטיים בצורה שונה.‏

חשוב למשל על שמו של יהושע,‏ משופטי ישראל.‏ משיחיים מן המאה הראשונה שדיברו עברית ביטאו את שמו כנהוג בעברית,‏ ואילו דוברי היוונית ביטאו את שמו יֵסוּס (‏Iesous)‏.‏ במקרא מופיע התרגום היווני של שמו העברי של יהושע,‏ והדבר מראה שהמשיחיים נהגו בהתאם לשכל הישר והגו שמות פרטיים בהתאם למקובל בשפתם (‏מעשי השליחים ז׳:‏45;‏ עברים ד׳:‏8‏)‏.‏

את אותו העיקרון אפשר להחיל על תרגום שם אלוהים.‏ במקום להתמקד בצורת ההגייה המדויקת שיש לבחור,‏ הרבה יותר חשוב להעניק לשם אלוהים את מקומו הראוי בתוך המקרא.‏