נולדתי באקול,‏ עיירה מבודדת באזור ההררי במערב גואטמלה.‏ משפחתי משתייכת לבני האישיל,‏ מצאצאיהם של המאיה.‏ בנוסף לספרדית לימדו אותי את השפה הילידית שלנו.‏ שנות חיי הראשונות חפפו למלחמת האזרחים האכזרית בגואטמלה,‏ מלחמה שנמשכה 36 שנה.‏ בתקופה ההיא נהרגו רבים מבני האישיל.‏

כשהייתי בן ארבע,‏ אחי בן השבע שיחק עם רימון יד שלפתע התפוצץ.‏ כתוצאה מכך איבדתי את מאור עיניי;‏ למרבה הצער,‏ אחי איבד את חייו.‏ בעקבות המקרה הזה נשלחתי למוסד לילדים עיוורים בגואטמלה סיטי,‏ ושם עברה עליי ילדותי.‏ במוסד הזה גם למדתי ברייל.‏ מסיבות שלא היו מובנות לי אסרו עליי אנשי הסגל לשוחח עם ילדים אחרים,‏ והתלמידים התרחקו ממני.‏ כל הזמן הרגשתי בודד,‏ וכל שנה רק חיכיתי לחודשיים שבהם אהיה בבית עם אמי,‏ שהייתה טובת לב ומלאת חמלה.‏ אך היא נפטרה כשהייתי בן עשר.‏ הרגשתי שאיבדתי את האדם היחיד בעולם שאהב אותי,‏ ועולמי חרב עליי.‏

בגיל 11 חזרתי לעיירה שלי וגרתי עם אחי למחצה ומשפחתו.‏ הם דאגו לצרכים הפיזיים שלי,‏ אבל אף אחד לא הצליח לעזור לי מבחינה רגשית.‏ לפעמים הייתי זועק לאלוהים:‏ ”‏למה אימא שלי מתה?‏ למה אני עיוור?‏”‏ אנשים אמרו שהטרגדיות האלו קרו כי זהו רצון אלוהים.‏ הגעתי למסקנה שאלוהים אכזר וחסר צדק.‏ הסיבה היחידה שלא שמתי סוף לחיי היא שלא הייתה לי דרך לעשות זאת.‏

העיוורון שלי הפך אותי לפגיע מבחינה גופנית ורגשית.‏ בילדותי לא אחת התעללו בי מינית.‏ מעולם לא דיווחתי על כך — לא חשבתי שלמישהו יהיה אכפת.‏ אנשים כמעט לא דיברו אתי,‏ ולא ניהלתי שיחות עם אחרים.‏ הייתי מסוגר בעצמי ומדוכא,‏ ולא בטחתי באף אחד.‏

כשהייתי בן 13 הגיעו אליי שני עדי־יהוה (‏זוג נשוי)‏ במהלך ההפסקה בבית־הספר.‏ * אחת המורות ביקשה מהם לדבר אתי כי כאב לה לראות את מצבי.‏ הם סיפרו לי על הבטחת המקרא שהמתים יקומו לתחייה ושהעיוורים יוכלו לראות שוב (‏ישעיהו ל״ה:‏5;‏ יוחנן ה׳:‏28,‏ 29‏)‏.‏ אהבתי את מה שהם לימדו אותי,‏ אבל היה לי קשה לתקשר אתם כי לא הייתי רגיל לדבר עם אנשים.‏ למרות שהייתי מאוד מופנם,‏ הם היו אדיבים וסבלניים והמשיכו להגיע אליי כדי ללמד אותי את המקרא.‏ הזוג הזה צעד יותר מעשרה קילומטרים במעלה רכס הרים כדי להגיע לעיירה שלי.‏

אחי למחצה תיאר לי אותם ואמר שהופעתם נקייה ומסודרת,‏ אך ציין שהם מעוטי אמצעים.‏ למרות זאת,‏ הם תמיד התעניינו בי אישית ונתנו לי מתנות קטנות.‏ חשבתי לעצמי שהקרבה עצמית כזו אפשר למצוא רק בקרב משרתי אלוהים האמיתיים.‏

למדתי את המקרא בעזרת פרסומים בברייל.‏ אף שהבנתי בשכלי את מה שלמדתי,‏ היה לי קשה לקבל חלק מן הדברים מבחינה רגשית.‏ לדוגמה,‏ התקשיתי להאמין שאלוהים באמת דואג לי ושגם אחרים יכולים להרגיש כך כלפיי.‏ הבנתי מדוע יהוה מרשה שלזמן מה יהיה סבל בעולם,‏ אבל לא הצלחתי לראות בו אב אוהב.‏ *

הדברים שלמדתי מכתבי־הקודש עזרו לי לשנות את השקפתי בהדרגה.‏ לדוגמה,‏ למדתי שאלוהים כואב את כאבם של הסובלים.‏ אלוהים אמר לגבי משרתיו שהיו נתונים בדיכוי:‏ ”‏ראֹה ראיתי את עוני [‏סבל]‏ עמי.‏.‏.‏ ידעתי את מכאוביו”‏ (‏שמות ג׳:‏7‏)‏.‏ לאחר שהבנתי עד כמה רבה חמלתו של יהוה ועד כמה גדולה אהבתו,‏ החלטתי להקדיש לו את חיי.‏ ב־1998 נטבלתי כאחד מעדי־יהוה.‏

בערך שנה לאחר טבילתי עברתי קורס לעיוורים בקרבת העיר אסקווינטלה.‏ זקן־קהילה מקומי שמע על הקשיים שאני מתמודד עמם כדי להגיע לאסיפות מהעיירה שלי.‏ הקהילה הקרובה ביותר לביתי הייתה מעבר לאותו רכס הרים שעברו זוג העדים שלימדו אותי,‏ והיה לי קשה לעשות את המסע הזה.‏ כדי לעזור לי,‏ מצא זקן־הקהילה משפחה של עדי־יהוה באסקווינטלה שהייתה מוכנה לקחת אותי לביתה ולעזור לי להגיע לאסיפות.‏ עד היום הם דואגים לי ומתייחסים אליי כמו אל בן משפחה.‏

אני יכול לספר על עוד מקרים רבים שחברי הקהילה גילו כלפיי אהבה אמיתית.‏ כל החוויות האלה שכנעו אותי שכאחד מעדי־יהוה אני נמצא בין עובדי האל האמיתיים (‏יוחנן י״ג:‏34,‏ 35‏)‏.‏

אני כבר לא מרגיש חסר ערך וחסר תקווה.‏ היום החיים שלי מלאי משמעות.‏ אני מקדיש את מרב זמני לפעילות החינוכית של עדי־יהוה,‏ וזה מסייע לי להתמקד בהוראת אמיתות המקרא היקרות ולא בנכות שלי.‏ בנוסף,‏ יש לי הזכות לשרת כזקן־קהילה ולתת נאומים בנושאים מקראיים בקהילות שונות באזור מגוריי.‏ גם נפלה בחלקי הזכות לנאום בכינוסים אזוריים בפני קהל של אלפי אנשים.‏

ב־2010 למדתי בבית־הספר להכשרת משרתים (‏כיום נקרא בית־הספר למבשרי המלכות‏)‏ שנערך באל סלבדור.‏ בית־ספר זה הכשיר אותי לבצע את תפקידי האחריות שלי בקהילה בצורה טובה יותר.‏ הכשרה זו גרמה לי להרגיש שיהוה אלוהים,‏ האל שיכול להכשיר כל אדם לעשיית רצונו,‏ מוקיר אותי ואוהב אותי מאוד.‏

ישוע אמר:‏ ”‏גדול אושרו של הנותן מזה של המקבל”‏ (‏מעשי השליחים כ׳:‏35‏)‏.‏ היום אני באמת יכול לומר שאני מאושר.‏ אף שבעבר לא חשבתי שזה אפשרי,‏ עכשיו אני מרגיש שאני יכול לעזור לאחרים.‏