נולדתי בפדינגטון,‏ רובע מאוכלס בצפיפות בלונדון שבאנגליה.‏ גרתי עם אמי ועם שלוש אחיותיי הגדולות.‏ אבי נכנס ויצא מחיינו מפני שנהג להשתכר.‏

כשהייתי ילדה אמי לימדה אותי להתפלל מדי ערב.‏ היה לי ספר מקרא קטן שכלל רק את ספר תהלים,‏ והמצאתי לחנים כדי שאוכל לשיר את המזמורים.‏ אני זוכרת שקראתי בספר מסוים משפט שנחקק במוחי:‏ ”‏יום יבוא ולא יהיה מחר”‏.‏ המילים הללו גרמו לי להישאר ערה בלילות ולחשוב על העתיד.‏ חשבתי לעצמי,‏ ’‏לחיים חייבת להיות משמעות’‏.‏ ’‏למה אני כאן?‏’‏ לא רציתי למות!‏

עם הזמן התעוררה בי סקרנות בנוגע לתורת הנסתר.‏ ניסיתי לדבר עם המתים,‏ הלכתי עם חברים מבית־הספר לבתי קברות וצפיתי אתם בסרטי אימה.‏ חשבנו שזה מלהיב ומפחיד בו־זמנית.‏

כשהייתי בסך הכול בת עשר התחלתי למרוד.‏ התחלתי לעשן ועד מהרה התמכרתי.‏ לאחר מכן עברתי לעשן מריחואנה.‏ בערך בגיל 11 התנסיתי באלכוהול.‏ אף שלא אהבתי את הטעם של האלכוהול,‏ נהניתי להשתכר.‏ בנוסף,‏ אהבתי מוזיקה וריקודים.‏ הלכתי למסיבות ומועדוני לילה בכל הזדמנות שהייתה לי.‏ הייתי מתגנבת החוצה בלילות ואז מתגנבת בחזרה ממש לפני הזריחה.‏ הייתי עייפה ביום שלמחרת ולכן נהגתי להבריז מבית־הספר.‏ וכשכן נכחתי בבית־הספר,‏ נהגתי לשתות לעיתים קרובות אלכוהול בין השיעורים.‏

הציונים שקיבלתי בשנת הלימודים האחרונה שלי היו נמוכים מאוד.‏ אמי התאכזבה ממני וכעסה עליי,‏ בעיקר כיוון שלא ידעה עד כמה התנהגותי הייתה מרדנית.‏ רבנו וברחתי מהבית.‏ לזמן מה גרתי עם החבר שלי,‏ טוני,‏ שהיה רַסְטָפָרִי.‏ הוא היה מעורב בפשעים קלים ובסחר בסמים ויצא לו שם של אדם אלים במיוחד.‏ לא חלף זמן רב ונכנסתי להיריון,‏ וכשהייתי רק בת 16 ילדתי את בננו.‏

פגשתי לראשונה את עדי־יהוה כשהתגוררתי בהוסטל לאימהות לא־נשואות ולתינוקותיהן.‏ קיבלתי שם חדר מטעם רשויות הרווחה.‏ שתי עדות־יהוה נהגו לבקר בקביעות כמה מהאימהות הצעירות שהיו שם.‏ יום אחד הצטרפתי לשיחה שהן ניהלו אתן.‏ רציתי להוכיח שהן טועות.‏ אך הן השיבו לי מתוך המקרא על כל אחת משאלותיי הרבות ברוגע ובבירור.‏ הן היו כל כך נחמדות ועדינות וזה מאוד מצא חן בעיניי.‏ לכן הסכמתי ללמוד בעזרתן את המקרא.‏

עד מהרה למדתי מהמקרא משהו ששינה את חיי.‏ מאז שהייתי ילדה פחדתי למות.‏ וכעת גיליתי את מה שישוע לימד בנוגע לתחיית המתים!‏ (‏יוחנן ה׳:‏28,‏ 29‏)‏ בנוסף,‏ למדתי שלאלוהים אכפת ממני אישית (‏פטרוס א׳.‏ ה׳:‏7‏)‏.‏ התרגשתי במיוחד מהמילים המופיעות בירמיהו כ״ט:‏11‏,‏ שם נאמר:‏ ”‏’‏כי אנוכי ידעתי את המחשבות אשר אנוכי חושב עליכם’‏,‏ נאום יהוה,‏ ’‏מחשבות שלום,‏ ולא לרעה,‏ לתת לכם אחרית ותקווה’‏”‏.‏ התחלתי להאמין שאוכל לחיות לנצח בגן עדן עלי אדמות (‏תהלים ל״ז:‏29‏)‏.‏

עדי־יהוה גילו כלפיי אהבה אמיתית.‏ כשנכחתי בפעם הראשונה באחת מאסיפותיהם האווירה הייתה חמימה וכולם היו מאוד ידידותיים!‏ (‏יוחנן י״ג:‏34,‏ 35‏)‏ זה היה שונה מאוד מהיחס שזכיתי לו בכנסייה המקומית.‏ עדי־יהוה קיבלו אותי בברכה למרות נסיבותיי.‏ הם הקדישו לי מזמנם,‏ דאגו לי,‏ העניקו לי תשומת לב ועזרה מעשית.‏ חשתי שאני חלק ממשפחה גדולה ואוהבת.‏

כשלמדתי את המקרא הבנתי שיהיה עליי לחולל שינויים בחיי כדי לחיות על־פי ערכי המוסר הגבוהים של אלוהים.‏ לא היה לי קל להפסיק לעשן.‏ במקביל גם הבנתי שמוזיקה מסוימת הגבירה בי את הרצון לעשן מריחואנה,‏ ולכן שיניתי את המוזיקה שלה האזנתי.‏ רציתי להישאר מפוכחת וחדלתי ללכת למסיבות ולמועדוני לילה,‏ היכן שהייתי מתפתה להשתכר.‏ בנוסף,‏ חיפשתי חברים חדשים,‏ חברים שהשפעתם הטובה תעזור לי לשמור על סגנון חיי החדש (‏משלי י״ג:‏20‏)‏.‏

בינתיים,‏ גם טוני החל ללמוד את המקרא בסיועם של עדי־יהוה.‏ כשהשיבו לו מתוך המקרא על שאלותיו גם הוא השתכנע שהוא לומד את האמת.‏ טוני ערך שינויים גדולים מאוד בחייו:‏ הוא התרחק מחבריו האלימים,‏ הפסיק לבצע פשעים ולעשן מריחואנה.‏ במטרה להשביע לגמרי את רצונו של יהוה שנינו ראינו את הצורך לשנות את הדרך הלא־מוסרית שבה ניהלנו את חיינו ולספק לבננו סביבה יציבה.‏ נישאנו בשנת 1982.‏

אני זוכרת שחיפשתי מאמרים בכתבי העת המצפה ועורו!‏ * שהכילו סיפורים של אנשים שהצליחו לבצע את השינויים שאני רציתי לבצע.‏ דוגמתם כל כך עודדה אותי!‏ זה חיזק אותי להמשיך להתאמץ מאוד ולא לוותר.‏ התפללתי ליהוה ללא הרף שלא יתייאש ממני.‏ טוני ואני נטבלנו כעדי־יהוה ביולי 1982.‏

הידידות שרקמתי עם יהוה אלוהים הצילה את חיי.‏ כמו כן,‏ טוני ואני חווינו את תמיכתו של יהוה בזמנים קשים.‏ למדנו להישען עליו בזמן קשיים ואנחנו מרגישים שהוא תמיד עוזר למשפחתנו ותומך בה (‏תהלים נ״ה:‏23‏)‏.‏

שמחתי שיכולתי לעזור לבננו ולבתנו להכיר את יהוה כפי שאני הכרתי אותו.‏ כעת אני חשה שמחה דומה כשאני רואה שגם ילדיהם ממשיכים לגדול בידע על אלוהים.‏

אני כבר לא סובלת מנדודי שינה ולא מפחדת מהעתיד או מהמוות.‏ כעת טוני ואני מקדישים את מלוא זמננו כדי לבקר מדי שבוע קהילות שונות של עדי־יהוה במטרה לעודד אותן.‏ אנו מצטרפים לחברי הקהילה ויחד עוזרים לאחרים ללמוד שאם יאמינו במשיח גם הם יוכלו ליהנות מחיי נצח.‏